מנחת חינוך · סימן שע״ו, א׳

שלא יטמא הנזיר במת שנאמר לאביו וכו'. דיני מצות אלו מבוארים בר"מ כאן בפ"ה עד פ"ח ונכתוב בקצרה הדינים כדרכנו בס"ד. שני הנזירים הן נזיר לזמן והן נזיר עולם מוזהרים שלא לטמא למתים ואפילו לששה קרובים שכהן הדיוט מטמא ועובר בלאוים אם מטמא כאשר יבואר חוץ מנזיר שמשון דמותר לטמאות לכל המתים ואף שאין הנזירים הללו מטמאי' למתים מכל מקום למת מצוה חייב לטמאות כאשר יבואר בעזה"י. ויש שני מיני טומאות א' שאם נטמא הנזיר צריך להמתין שלישי ושביעי להזות עליו ולטבול ואח"ז מביא קרבנות טומא' ומגלח כאשר יבואר וסותר כל הימים הקודמים ומונה מחדש כל ימי הנזירות אשר קיבל עליו ויש טומאות אשר אין מגלח עליהם ואינו מביא קרבנות טומאה ואינו סותר את הנזירות ומכל מקום ימים אלו שהוא טמא אין עולים לו ומשלים הנזירות לאחר שיטהר אותם ימים שחסרו לו בטהרה קודם הטומאה (משלים) ומכל מקום אף באותם טומאות שאינו מגלח עובר בלאוים רק דאינו מגלח ואינו מוזהר רק על ט"מ בלבד ולא על שום טומאה ואפילו ט"מ דוקא אם נטמא בטומאת שבעה אבל על טומאת ערב אינו מוזהר כלל. ויש טומאות שמטמאים באהל בין שהאהיל על הטומאה בין שהאהילה הטומאה עליו ובין שהוא והטומאה תחת אהל אחד ובאותן טומאות אם נכנס הנזיר לאהל שהטומאה שם חוץ מה שעובר על הלאוים של כל טומאה היינו לא יטמא ובל יחל ובל תאחר עובר נמי משום לאו דעל כל נפש מת לא יבא דהתורה גזרה עליו אף על ביאתו לאהל ועובר בלאו ע"ז חוץ מהלאוים הללו. ודוקא אם נכנס לאהל בשידה תיבה ומגדל ופרע עליו המעזיב' או שנכנס לאהל חי ושהה עד שמת שם וה"ל טומאה וביאה באים כאחת וחייב שתים אבל אם נכנס לאהל המת תיכף בהכנסת חוטמו או אצבע עובר משום בל יטמא ונטמא ואינו חייב משום לאו עד שיכנס כולו ואז אינו חייב כיון דנטמא הו"ל מחולל ועומד ולא מחייב לה אלא בבאים בב"א כמ"ש והוא בש"ס ובר"מ ובהרהמ"ח. והנה מה שמחייב הר"מ בנכנס בשידה וכו' ובא חבירו ופרע את הגג וכו' היינו דהוא מסייע להסיר הגג כמ"ש התוס' אבל בנכנס בשידה וכו' וחבירו פרע עליו וכו' דעת הר"מ פ"ו כאן דאפילו שהה שיעור השתחוא' אין לוקין ועיין בהראב"ד ובכ"מ ומבוא' כאן בר"מ דנכנס לבית ושהה עד שמת חייב ולא הזכיר ובנכנס בשגגה לאהל והתרו בו פוסק הר"מ כאן דאם שהה כדי השתחוא' חייב וכל אלו לא חשיבי לאו שאב"מ כיון דתחלה הי' ע"י מעש' אף שהי' בהיתר והנה פסקי הר"מ צריך ביאור רחב וע' כאן בלחם משנה ובפ"ו בראב"ד ובלחם משנה ובמנ"ל ובפ"ג מהלכ' ב"מ במנ"ל ואין רצוני להאריך מה שהאריכו הקודמי' והדברים עתיקים. ועיין בכסף משנה פ"ג מהלכ' אבל הלכה וא"ו בסוף וזה צריך הרבה אריכות לברר ואין כאן מקומו.