מנחת חינוך · סימן שע״ג, א׳

שלא יגלח הנזיר שערו כל ימי נזרו שנא' תער לא יעבור וכו'. מבואר בר"מ כאן בפ"ו ולאו זה נוהג בכל הנזירים. והדינים כ"ה נזיר שגלח שערה אחת מראשו בין בתער בין בזוג בין תלשה בידו ולא הניח בשער כדי לכוף ראשו לעיקרו זה הוי כעין תער ולוקה משום לאו דתער לא יעבור וכו' וגם עובר בעשה דקדוש יהיה גדל פרע וכו' ואם הניח כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו לוקה שאין זה כעין תער כן מבואר בר"מ. ונראה ג"כ אם הניח כדי לכוף וכו' אף בעשה דקדוש אינו עובר וכן כ' הלחם משנה בדעת הר"מ ולכאו' קשה מנ"ל להר"ם דפחות מלכוף ראשו לעיקרו הוי כעין תער דמסברא נראה דתער וכעין [תער] היינו שקוצץ מעיקרו והניח קצת לא הוי כעין תער כמו שכתבו התוס' בסוגיא זו ויבואר לפנינו בס"ד. וצ"ל דהר"מ מדמי לי' כמו לענין סתירה דמבואר במשנה דהשיעור כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר ומבואר בברייתא ע"ש והניח פחות מזה סותר אם כן בזה השיעור נקרא עדיין שער ה"ה לענין חיוב גילוח ובפחות מזה דלא נקראו שער לענין סתירה ולענין תגלחת טהרה לא הוי ג"כ שער כאן והו"ל מגלח וחייב משום גילוח דדמי להדדי. ולכאו' אפשר לחלק עיין בר"מ בפ"ב מה' אישות דס"ל גבי שתי שערות דלכוף ראשן לעיקרן הוא השיעור הגדול שבכולם ולמטה יש עוד שיעור לקרוץ בצפורן ולהנטל בפי הזוג ונקטינן כדברי כולם ולהחמיר ע"ש בש"ס דנדה. אם כן ניהו לענין סתירה אנו מחמירין כשיעור היותר דכל דאין בו שיעור הגדול לא הוי שער וסותר וצריך להמתין דהוא חומרא אבל לענין ללקות דספק מלקות להקל אם כן אפשר בשיעור קטן מזה דכדי לכוף הו"ל שער ואין כאן גילוח. אך באמת אין למדין משם כלל כי שם מבואר שני שערות האמורות בכל מקום וכו' בענינים המבוארים שני שערות אבל כאן לענין נזיר הוא קבלה לענין סתירה דכדי לכוף וסובר הר"מ דלענין גילוח ג"כ אם לא נשאר כדי לכוף לא הוי שער ונקרא גילוח וכ"ז הוא דעת הר"מ. אבל דעת התוס' בסוגי' זו דף ל"ט ודף מ"ם דוקא אם תולש השער מעיקר הוי כעין תער וחייבים מלקות אבל אם שייר כ"ש אפילו אינו כדי לכוף ראשו וכו'. וגם נראה אפילו שיעור הקטן שבמס' נדה שלא נשאר מכל מקום כיון שלא קצץ מעיקרו לא הוי כעין תער ואין לוקין. וגם דעת התוס' אם לא הוי כעין תער דאין חייבים מלקות מכל מקום עובר בעשה דקדוש יהי' גדל וכו' ואפילו קצץ קצת. הכלל אף דהניח הרבה דאינו עובר בלאו מכל מקום בעשה בכ"ע עבר והר"מ לא ס"ל כן כמ"ש דאם נשאר כדי לכוף לדעתו דאינו כעין תער א"ע בעשה ג"כ. ולענין סתירה מודים התוס' דאם לא נשאר כדי לכוף סותר ויבואר לקמן בס"ד. ואם העביר על ראשו סם המשיר את השער אינו לוקה אלא עבר על מ"ע דקדוש יהי' וכו' ועיין בלחם משנה שתמה על הר"מ מנין יצא לו זה כיון דמרבינן כל המעבירין אם כן סם נמי והניח בצ"ע ע"ש. ונראה אף דהר"מ כ' דאין לוקין היינו משום לאו המיוחד בנזיר תער וכו' אבל משום לאו דבל יחל נ"ל דעובר כיון דאסור לעשות כן מחמת עשה אם כן עובר על קדושת נזיר ושייך ב"י דברו ואם לא היה לאוים בנזיר רק איסור על כל פנים לאו זה דבל יחל עובר ה"נ ולא חש הר"מ לכתבו כי הוא פשוט כנ"ב ופשוט. ובמקום שעובר על לאו דגילוח כ' הר"מ להדיא דעובר משום בל יחל ג"כ והבאנו לעיל. אך זה ג"כ ברור אף דא"ע רק בעשה מכל מקום משום לאו זה עובר ופשוט. וכמו שהנזיר המגלח עובר בלאו ולוקה ה"ה אחר המגלח את הנזיר חייב מלקות דילפינן מן תער לא יעבור קרי בי' וכו' ולשון הר"מ כאן נזיר וכו' א' המגלח וא' המתגלח וכו' שנא' וכו'. נראה מדבריו דאם אחר גילח לנזיר חייבים שניהם הא' חייב משום מגלח והוא חייב משום מתגלח וכן מבואר בתוס' נזיר דף מ"ד ד"ה שלא וכו' ועי' בר"מ פי"ב מהלכות ע"ז פוסק שם גבי הקפה דחייבים אם גילח לחבירו המגלח והמתגלח ואין המתגלח לוקה אלא אם כן סייע למגלח וכו' והוא מהש"ס דמכות דאי לא סיוע הו"ל לאו שאב"מ. וע"ש בהראב"ד ובכ"מ אם כן בודאי כאן נמי אין המתגלח חייב אלא אם כן סייע והר"מ לא הזכיר זה כאן וסמך על מ"ש שם. ומכל מקום קצ"ע דה"ל לפרש ומכל מקום הדין דין אמת דלאו שאב"מ אין לוקין כמ"ש שם ע"כ צריך קצת מעשה. וע"ש בס' משנת חכמים שמביא בשם הפר"ח שכתב דהמקיף לעצמו עובר משום שני לאוים מקיף ומשום ניקף כמו דס"ל להר"מ גבי עשיית אליל אם כן לדבריו נזיר המגלח עצמו עובר ג"כ בשני לאוים ולוקה ב' משום מגלח ומשום מתגלח ועי' שם בס' הנ"ל שכתב שאין דעת הר"מ כן וחילק בין עשיית אליל. וכאן נראה ג"כ מדברי הר"מ דאינו לוקה אלא מלקות אחת דה"ל לכתוב דלוקה שנים וע"ש מה שפלפל ומכל מקום לפי דבריו צריך ק"ע דה"ל ללקות שתים ע"ש במצוה י"ג וע"ש עוד מה שמפלפל ותלמד לכאן ומכל מקום אני לך. והנה אם המגלח עובר על בל יחל כבר כתבתי לעיל דעת הר"מ ודעת הר"נ בנדרים דף ט"ו ע"ש. ואני מסופק אם המגלח עובר ג"כ בעשה דקדוש וכו' גדל וכו' וגם במקום דאין חייב מלקות כגון לשיטת התוס' שלא קצצה מעיקרה וסוברים דבכה"ג עובר בעשה ולדעת הר"מ בסך בסם דעובר רק בעשה אם חבירו משח אותו אם עובר בעשה דאפשר דעשה היא רק על הנזיר בלבד ולא על אחר או אפשר דאחר עובר ג"כ בעשה זו. ומלשון הר"מ בעשה דכתי' גדל וכו' נראה דעשה זו על הנזיר ומלשון רש"י אפשר דהעשה על האחר ג"כ. ונ"מ ג"כ אם נזיר קטן אם מותר אחר לסוך לו נשא אם אינו עובר רק הקטן יש סברות דבעשה מאכילין לקטן בידים והדברים עתיקים. וכעת צ"ע אם אחר עובר בעשה ובאתי רק לעורר.