מנחת חינוך · סימן ל״ז, ב׳

והחילוק כו'. עח"מ סי' כ"ח השיטות בעדות בכתב דדעת רש"י דעדות ל"מ בכתב ודעת ר"ת דאם אינו אלם מהני וע"ש באריכות לענין עדות בשטר אם הוא מן התורה או מד"ס אם כן כל היכי דמהני עדות בכתב עובר על לאו זה אם חתם בשקר. ועיין בנת"מ סי' הנ"ל מביא שם דאף לר"ת דמהני בכתב מכל מקום אין העדות נגמר עד שיבא הכתב לפני ב"ד וקודם לזה א"ע בלא תענה כי ל"מ קודם שבא לב"ד. אך בשטר תיכף כשחתם ה"ל כאילו נחקרה עדותו בב"ד ומהני תיכף ועובר תיכף בשעת חתימה ע"ש. ובדבר או"ה דע"א ואשה או קרוב נאמנים מועיל ג"כ מפ"כ לכ"ע ע' גיטין דע"א ובנו"ב מן התורה ח"מ סי' ד' ומועיל גם כן עדות חוץ לב"ד כמו שהגיד בע"פ ועאה"ע סי' י"ז גבי מצאו כתוב כו'. ולכאורה לפי מה שהבין הכסף משנה פ"ט מה' עדות בדברי הר"מ דסובר כסברת התוס' דאם ראוי להגיד בפה ואינו אלם מועיל עדות בכתב גם כן אם כן לסברת הרב המגיד סוף ה' שכירות שכתב דסובר הר"מ חסמה בקול לוקה אף דאב"מ כיון דמשכחת לה ע"י מעשה. וע"ש בלחם משנה שתי' הסוגי' בסנהדרין פד"מ דאמרינן שם דע"ז אב"מ ומקשה מר"י דסובר חסמה בקול לוקה והא לדעת הר"מ אין קושי' דשאני חסימה דאפשר במעשה. ותי' עפ"י ד' הר"מ הנ"ל דמועיל עדות בכתב אם כן גם בע"ז משכחת ע"י מעשה ומקשה שפיר ע"ש. ובמ"ל פ"ד מה' מלוה מביא ג"כ לענין ריבית וע"ש בסנהדרין תי' הש"ס הואיל וישנו בראי' ע"ש דמיירי לענין קרבן. ובמכות ד"ב ע"ב אמרינן דעדים זוממין דב"ג מנין שלוקין ואמרינן מדכתיב והיה אם בין וכו' ומקשה ש"ס ותפ"ל מלא תענה. ומתרץ דהוי לשאב"מ וע"ש בדף ד' ע"ב דר"י יליף מע"ז דלשאב"מ לוקין ע"ש. ולפמ"ש (א"כ) כיון דעדות משכחת לה בכתב אם כן אפילו בלא כתב ה"ל מעשה ולוקין אם כן מאי מתרץ הש"ס דה"ל לשאב"מ וכן היאך יליף ר"י מע"ז דלאו שאב"מ לוקין. אך נראה לפי מסקנת הש"ס בסנהדרין הואיל וישנו בראיה וערש"י שפי' דעיקר החיוב שמעידין שראו וראי' אב"מ אם כן כמו שלענין קרבן שם בברייתא דע"ז אב"מ אם כן ה"ה לענין מלקות ג"כ אב"מ ולא משכחת כלל מעשה אפילו אם באמת כתבו עדותן מכל מקום מעידין על הראי' והראי' אב"מ כמו לר"י דקול הוי מעשה מכל מקום כיון שמעידין על הראי' הוי אין בו מעשה אם כן בכתבו ג"כ א"ב מעשה אם כן לפי המסקנא לא משכחת כלל מעשה בעדים ומכל מקום תי' הלחם משנה שפיר לפי הס"ד ע"ש ותבין. שו"ר בס' או"ת חו"מ סי' כ"א סקט"ו ה"ר להר"ת דל"מ כתב העדים בד"נ מסוגי' זו דסנהדרין דע"ז אב"מ הא יש בו מעשה דכותבין העדות. ולא הבנתי ראייתו דהגמר' מקשה לר"י דקול הוי מעשה ומכל מקום מסיק דע"ז ל"ה מעשה דישנו בראי' אם כן אפילו כותב ל"ש מעשה כיון דישנו בראי'. ולומר דראייתו מהס"ד דרב' סובר הואיל וישנו בקול ל"ה מעשה וקשה הא ישנו בכתב ז"א דעדיפ' מיני' פריך דבכל העדות הוי מעשה לר"י דסובר חסמה בקול הוי מעשה ע"ש ותבין. ולהמסקנ' באמת בכ"ע ל"ה מעשה. וע"ש עוד שמיישב מה שדקדק המהרש"א בתוס' שבועות דכ"א ד"ה חוץ דהקשו למה לא חשיב ע"ז דלוקין אף שאב"מ כמבואר במכות דר"י יליף מזה דאב"מ לוקין. ודקדק המהרש"א אמאי לא הביאו התוס' מסנהדרין דמפורש שם דע"ז אב"מ ותי' הוא ז"ל דמשם ליכ' ראי' דמיירי מד"נ ובד"נ ל"מ כתב לכ"ע ע"כ ל"ה מעשה ע"כ מביאים ראיה ממכות ע"ש. ובאמת דברי מהרש"א נכונים למסקנת הש"ס בסנהדרין אפילו אי כתב מהני מכל מקום הוי אב"מ דישנן בראי' וכ"ה במהרש"א להדי' וז"ל לענין ע"ז לא הוצרכו וכו' דבההי' דד"מ אמרינן בהדי' דתני' יצאו ע"ז שאב"מ ומסיק הואיל וישנן בראי' וכו' עכ"ל. ולמה הביא לשון זה ומסי"ק אלא כוונתו דלפי המסקנ' אפילו היכי דמהני כתב וכתב ג"כ מכל מקום הוי אב"מ וז"ב. ולסברת הרהמ"ח בכ"מ דכל לאו שאפשר לעבור עלי' בלי מעשה אף אם עשה מעשה אין לוקין דהוי לאו שאב"מ אם כן בודאי ניחא בע"ז אף בכתב הוי אב"מ כיון דאפשר לעבור בלי מעשה. ומה שקשה על סברת הרהמ"ח ממ"ש בלאו דחסימה פ' כי תצא יבואר שם אי"ה.