מנחת חינוך · סימן ל״ז, ג׳

והנה סברת הרהמ"ח מפורש ברי"ף כאן בסנהדרין שגורס שאני ע"ז שכן ישנן בראי' ופירש באריכות כיון דיכולים להעיד בלי מעשה אף שעשו מעשה בעקימת שפתיו מכל מקום ל"ה מעשה עיין בפנים ותראה כסברת הרהמ"ח. ותמהני על האחרונים שהביאו סברות אלו בכ"מ ולא הביאו ד' הרי"ף ז"ל בכאן וגם על הרב המגיד ק' שכ' בדברי הר"מ היפוך ויש ליישב ויבואר אי"ה במק"א. ולדינא בחיבור זה אין נ"מ כי עדים שקרים אם יוכלו לקיים בהם דין הזמה מקיימים בהם ואם לאו לוקין אף שאב"מ מפסוק והי' אם בין וכו' כמבואר שם בש"ס ור"מ ויצאתי קצת חוץ מגדר החיבור ובלאו הזה אין חילוק בין שני עדים או ע"א לשבועה או לאו"ה שע"א נאמן או לעדות אשה וסוטה ועגלה ערופה שע"א נאמן מן התורה עיין ר"מ ה' עדות. גם עדות אשה שמת בעלה יש דיעות שע"א נאמן מה"ת. ויש סוברים דע"א נאמן מדרבנן ואין כאן מקומו להאריך. על כל פנים בכל גווני דמועיל עדותו והעיד בשקר בודאי עובר בלאו הזה. ולכאורה נ' דגם עדים פסולים אך הבע"ד קיבלו עליהם בד"מ כגון קרובים או שאר פסולים ג"כ עוברים בלאו זה אף שהם אינם חייבים קרבן שבועה ער"נ שבועות ומש"ל בעזה"י. מכל מקום עוברים בלאו הזה אך אפשר כיון דכתיב בתורה לא תענה ברעך עד שקר אם כן דוקא אם הוא עד עפ"י התורה אבל אם אינו עד עפ"י התורה א"ע בלאו זה רק הו"ל מזיק ממונו של חבירו והוא בגדר גזלן אבל בלאו הזה א"ע ובר"נ פ' שבועות העדות הביא ירושלמי דאפילו קיבלו עליהם קא"פ א"ח קרבן שבועה דכתיב והוא עד וכו' את הכשר ולא את שאינו כשר אם כן ה"נ דכתיב לא תענה וכו' עד שקר דוקא אם ראוי לעדות אבל בקבלו אינו עד וא"ע בלאו הזה ונ"מ דאינו בגדר ע"ז שיהא פסול לכל עדות שבתורה ולענין עונש הזמה יבואר לקמן. וראיתי לרמב"ן פ' ואתחנן וז"ל וביאור ולא תענה ברעך עד שוא לאסור להעיד על חבירו אפילו דבר שאינו כלום ולא יתחייב בו כלום ובב"ד כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנו ממנו כי שוא דבר בטל עכ"ל. ואיני מבין דבריו שאם העד יודע שלא יפסידנו שום ממון כי לא יתחייב בב"ד עפ"י עדותו למה עובר בלאו דלא תענה הלא ז"א בגדר עדות ואם א' יעיד בב"ד שפלוני אכל היום והוא שקר שלא אכל האם יעבור בלאו דל"ת. ס"ד שדברי רמב"ן צריכין אצלי תלמוד: