והנה הש"ך בחו"מ סי' ל"א הביא מחלוקת ח"ב בשני עדים המכחישים זה את זה דא' מהן ודאי משקר אי נימא גם כן דפסולין לעדות אחר ביחד או לא והש"ך הביא ראי' מהר"ן פ"ב דכתובות דשני עדים נמי פסולין לעדות אחרת ותמוה בעיני שנעלם מהם דברי נמ"י ב"ב דף כ"ב ע"א גבי רב כהנא שקיל בידקא בארעי' אזיל הדר גודא בארעא דלא דידיה אתא לקמיה אזל אייתי תרי סהדי ח"א תלת אצוותא עייל ות"א תרי אצוותא עייל א"ל זיל אהדר תרי מגו תלתא על מה נחלקו על כת א' שבש"א נחלקה עדותן וב"ה אומרים יש בכלל מאתים מנה. וכתב הנמ"י והוי כאלו הי' ב"ע למנין מנה וחייב לשלם מנה ה"נ לגבי תרי אצוותא וא"ת והא חד מינייהו שיקרא הוא ואפילו לר"ה דאמר בב' כיתי עידים המכחישין זא"ז זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעיד' מודה בא' מכת זו וא' מכת זו שא"י להעיד דחד מינייהו פסול אם כן ה"נ נימא הכי וכו' והרי מבואר להדי' אף שאין מוכחש רק מחד פסולין לעדות אחרת כסברת הש"ך דהא לענין המנה השניה הוי כעדות אחרת ואפ"ה כתב דהיו פסולין רק משום דעבידי למיטעי ותימה שלא הביא דברי הנמ"י אלו:
מנחת חינוך · סימן ל״ז, ט״ו
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.