מנחת חינוך · סימן ל״ז, י״ד

עוד אכתוב מה שקצ"ע והנה כאן בסוגי' אוקמי' אביי כר"מ וכן הלכת' כאביי וע' תוס' בכורות ל"ו שכתבו אף דשם מבואר דלית הלכתא כר"מ דסובר דחשוד לדבר א' חשוד לכה"ת מכל מקום הלכת' כאביי דאוכל נבלות פסול לעדות ולא מטעם חשוד רק מחמת אל תשת רשע והוא גזירת הכתוב ע"ש וכ"כ הרא"ש אם כן איך אמרינן כאן אביי כר"מ דלמ' טעמ' דר"מ מטעם חשוד ולא מגזירת הכתוב ובאמת נ"מ אפילו במקום שא"צ עדות כגון באיסורים ג"כ פסול לר"מ ולאביי כשר אך באמת נוכל לדחות זה דעכ"פ לא אתי אביי כר"י דר"י סובר דכשר אפילו לעדות וכר"מ יכול להיות שאביי ס"ל כוותי' דע"ז פסול לעדות כמו שנקט ר"מ דגם לאביי פסול לא מטעמי' דר"מ רק מגזירת הכתוב על כל פנים הדין שר"מ אומר כאן אביי סובר כוותי' וכר"י בדין זה אינו סובר. כך הן פשטן של דברים אבל באמת י"ל דגם ר"מ ס"ל כאביי במקום שצריך עדות פסול ג"כ מגזרת הכתוב דאי נימא דסובר דהטעם רק מחמת חשוד וכבר כתבתי דז"פ דחשוד אינו ברור דמשקר רק שאין אנו מאמינין ליה דאפשר הוא משקר אם כן לזכות בד"נ אם באו עדים שהרג את הנפש ובאו שני חשודים והכחישו בודאי אינו נהרג דלמא אומרים אמת ואינו גזירת הכתוב דאינו עד רק דלמ' משקר והאיך יוכל הב"ד להרוג שמא אומר אמת אם כן ר"מ דאומר דע"ז פסול לכה"ת משמע אפילו לעדות זכות שהם פסולים אפילו לומר לא הרג עכצ"ל דסובר דהוא גזירת הכתוב דרשע אינו עד כלל והוי כנשים וקרובים דודאי פסולים אפילו לזכות ואפילו משה ואהרן פסולים כי הוא גזירת הכתוב אם כן מוכח דס"ל לר"מ גם כן דרשע פסול מגזירת הכתוב ואביי ס"ל כוותי' לענין עדות אבל במקום שא"צ עדות כגון באיסורים סובר ר"מ ג"כ דא"נ מטעם חשוד שם בבכורות ואביי אינו סובר כמותו בזה ע"ש בבכורות אם כן ק' לר"י דסובר עד שהוזם בד"מ כשר לע"נ ואמר בד"א שהוזם בד"נ וכו' נראה דהוזם בד"נ מודה ר"י לר"מ ובאמת כיון שבארתי לעיל דע"כ ע"ז לא הוי רשע דחמס דברשע דחמס מודה ר"י דפסול מגזירת הכתוב דהברייתות שם שאתותב אביי דמבואר שם אל תשת רשע עד אלו הגזלנים וכו' מבואר בבריית' דפסולים מטעם גזירת הכתוב דסתמ' איתא דפסולים משמע אפילו לזכות ואוקמי' שם כר"י וא"כ כיון דרשע דחמס מודה ר"י אם כן היאך סובר ר"י דע"ז לד"מ כשר לד"נ הא הוי עד חמס ועכצ"ל דע"ז לא הוי חמס עיין לעיל והבאתי עוד ראיות לזה וא"כ כיון דל"ה רשע דחמס אם כן ע"ז אינו פסול לעדות לרבא ור"י ואין פסולו לר"י רק מטעם חשוד לא"ד אם כן קשה היאך סתם ר"י דהוזם בד"נ מודה לר"מ דפסול הא משכחת לה דכשר אם הוזם בד"נ שבא לחייב נהי דחשוד להעיד שקר מכל מקום אינו ודאי וא"כ אם בא עתה להציל הנידון בד"נ אינו פסול כיון דלא מטעם גזירת הכתוב הוא רק מטעם חשוד ואפילו חשוד לא"ד אינו רק ס' משקר אם כן אמאי מודה לר"מ וצ"ע לכאורה. ולומר דע"ז דנפשות ה"ל רשע דחמס ז"א דחמס הוי כל שעובר עבירה מחמת הנאת הממון כי זהו לשון חמס ואפילו רוצח בידים לא הוי רשע [דחמס] אם הרגו בלא הנאה והוי כמו איזה עבירה חמורה אבל לא הוי רשע דחמס. וע' תוס' שם שכתבו דרובע ונרבע הוי רשע דחמס כיון דעובר על עביר' מחמת הנאה הוי כמו שעובר משום הנאת ממון ע"ש. אבל ברוצח או ע"ז אם לא עשה אלא להכעיס ולא לקח ממון ג"כ ל"ה רשע דחמס דמה"ת רק נקרא חשוד להעיד שקר אפילו להרוג נפש שחמור מאוד מכל מקום חשוד לזה אם כן הוא חשש שמא משקר אבל לזכות אמאי לא יהי' נאמן דאפשר אומר אמת ופסולו אינו מגזירת הכתוב כמו נשים וקרובים אם כן אמאי סתם ר"י ומודה לר"מ דבד"נ אם הוזם פסול ומשמע גם לזכות ואמאי. עוד ראי' דר"מ דפוסל לא מטעם חשוד אלא מצד גזירת הכתוב מסוף הסוגיא דמסיק דהמשנה בר"ה דכל עדות שאין האשה כשרה אף הם אינם כשרים אתיא כר"מ דאי ר"י הא ד"נ דאין האשה כשרה והם כשרין כיון דפסולים רק מחמת ממון אלא כר"מ ואי תימא דר"מ דפוסל ע"ז מממון לד"נ מטעם חשוד וא"כ לזכות מהימן והיאך מבואר במשנה כל עדות שאין האשה כשרה הא איכא עדות לזכות בד"נ דג"כ אין הנשים כשרים ומכל מקום רשעים מחמת ממון כשרים כיון דאין פסולו רק מחמת חשוד ע"כ דר"מ דפוסל ע"ז בד"מ לד"נ הוא מטעם גזירת הכתוב ופסול לד"נ אף לזכות אם כן אמאי מודה ר"י לר"מ אם לא מטעם גזה"כ. ובאמת אינו רשע דחמס ואמאי פסול לר"י אפילו לזכות כיון דאינו אלא מחמת חשוד הי' לו לומר דפסול לחוב לד"נ אבל לזכות נאמן על כל פנים מספק. אך הראי' שהבאתי ממשנה דר"ה באמת גם אם נאמר דפסול מגזירת הכתוב אליבא דר"מ נפסלים אפילו לזכות מכל מקום קשה מאוד המשנה. וזו הקושיא ראיתי בט"א לר"ה הא באמת אלו הפסולין דחשיב שם במשנה הם פסולים מדרבנן כמבואר שם אם כן נהי דרבנן פסלו אותם לחוב בד"נ אבל לזכות איך נוכל להרוג הנפש אם הם אומרים דלא הרג כיון דמה"ת כשרים ואינו ד"מ לומר הפקר ב"ד וכו' אם כן היאך מבואר דכל העדות שאין האשה כו' הא לזכות אין האשה נאמנת והם נאמנים ע"ש וצריך עיון גדול. אך מאינך ראיות שכתבתי למעלה ויש להאריך ולבאר הסוגיא בא"א שלא יהי' מוקשה (אך) צריך אריכות גדול ואי"ה אשנה פ"ז. וער"מ פח"י מה"ע הלכ' ו' שכת' דע"נ שנתברר ששקר העידו כגון שבא הרוג ברגליו מכל מקום אין לוקין מחמת והי' אם וכו' דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מב"ד והוא מהש"ס דב"ק דע"ד ע"ב וז"פ דדוק' בע"נ כיון דהו"ל לאו שניתן לאמב"ד אבל אם עד או שני עדים העידו לאשה במיתת בעלה ובא בעלה בודאי לוקין כי לא הי' יכול לבא לידי מב"ד ע"ש בסוגי' ותבין. וכבר כתבתי דדיני הזמה נמי שייך בכה"ג ואפילו בע"א ע' לעיל אם כן בבא ברגליו חייב מלקות מחמת והי' אם בין וז"פ. ובשאר עדות לא משכחת בירור אלא ע"י הזמה וע"י הכחשה מאי חזית וכו' רק בכה"ג דבא ברגליו בע"נ או בעדות אשה ע"ש ולענין עדות שבשטר אם שייך הזמה הדברים ארוכים ואין כאן מקומו ולהאריך בענינים אלה בפרטות צריך חיבור מיוחד ובאתי רק לעורר ולהזכיר: