מנחת חינוך · סימן ל״ז, י״א

והנה במה שהבאתי לעיל ד' הנ"י בסנהדרין אמרתי להעתיק לשונו כי דבריו צ"ע וז"ל שם ותלמודא פסק כאביי דלא בעינן רשע דחמס וכו' ורחמנא פסלו לעדות דכתיב אל תשת רשע עד אבל בעלמ' בשאר איסורים דל"ש עדות דאפילו ע"א כשר בהם ואפילו אשה ליכ' למיפסלי' עכ"ל ומבואר מדבריו דרשע דחמס כיון דהוא חומד ממון חשדינן לי' דמשקר משום ממון ואינו נאמן בשאר איסורים ובאמת עיין בפוסקים יו"ד סי' ב' וסי' קי"ט דאין חילוק כלל וגנב וגזלן נאמנים באיסורין וגם אוכל איסור לתיאבון נאמנים באיסור אחר וגם נאמנים להעיד בשל אחרים אף על פי שלתיאבון הוי רשע דחמס ועבי"ד סי' קכ"ז וש"ך שם סקי"ט דמסיק דלהתיר נאמן ואין חילוק בין גנב ואוכל איסור לתיאבון דהוי רשע דחמס ומכל מקום נאמנים בשאר איסורים דלאו חשוד וגם באותו איסור בשל אחרים ולא חשדינן לי' דמשקר בשביל ממון וכ"ה בר"מ פי"א מה"ע ה"ז ע"א נאמן באיסורין וקאי על כל הפסולים אפילו מחמת ממון מכל מקום כשרים לאיסורים וא"צ להאריך כי הדבר ידוע בכל הפוסקים ולא הביאו דברי הנ"י שגזלן או אוכל נבלות לתיאבון יהי' פסול לאיסורים ומסוגי' דסנהדרין מוכח ג"כ דרשע דחמס פסול ג"כ רק מגזירת הכתוב ולא משום דחשוד ליקח שוחד אף דברש"י מבואר כן וכן ברי"ף ע"ש דאי נימא הטעם משום דחשוד ליקח ממון היאך סתם רבא דא"נ לתיאבון פסול. ונראה דפסול לכל העדיות שצריך עדיות וכן הבריית' דגזלנים וכו' דפסולים לעדות דאתיא כרב' ובאמת בשלמ' לחומר' שיעידו בא' שעבר עבירה לחייבו מיתה שייך שפיר משום דחשוד אין מאמינים לו אבל באם מעיד להקל כגון שני עדים שהעידו באחד שעבר עבירה שחייב עונש ובאו שני גזלנים והכחישו אותם דג"כ אינם נאמנים ואיך נוכל להרוג איש מישראל כיון דאלו רק חשודים לומר שקר ואפשר אומרים אמת וכי נוכל להרוג מספק והצילו כתיב וכן מבואר שם דרב' סובר כר"מ מחמת ע"ז דרע לשמים ולבריות פסול לכל עדיות ור"מ לשונו שם דע"ז פסול לכל עדיות שבתורה משמע אף לזכות בד"נ אינו נאמן ואמאי לרב' הוא מטעם חשד ואינו ידוע זה בבירור היאך נוכל להרוג מספק וגם ר"י סובר דהוזם בד"נ פסול לד"נ ומוקי שם דרב' ס"ל כוותי' והיאך סתם דפסול לד"נ משמע אפילו לזכות כיון שהוא רק מטעם חשוד וחיישינן דמשקר היאך נוכל להרוג נפש מישראל אם הוא מעיד לזכות דלמ' אומר אמת א"ו דכולם סוברים אף רשע דחמס כגון גזלן וכדומה אינו נחשד על דבר אחר או באחרים כמבואר ביו"ד בסימנים הנ"ל רק לאותו דבר רק במקום שצריך עדות מגזירת הכתוב כגון בד"נ או בד"מ בזה המה מחולקים דאביי סובר דגזירת הכתוב הוא אל תשת רשע עד הוא אף רשע דלאו חמס ורבא ס"ל דוק' רשע דחמס הוא גזירת הכתוב ע"כ רשע דחמס פסול אפילו לזכות מד"נ כי התורה פסלה אותו כמו קרובים ונשים דאינם נאמנים כלל אף לזכות בד"נ ה"נ ואנן פסקינן כאביי אם כן בכ"ע דהוי רשע פסול לעדות מגזירת הכתוב אפילו לזכות בד"נ וכ"ז במקום דצריך עדות אבל באיסורים דא"צ עדות כלל רק לידע אמתת הענין וכולם נאמנים אם כן נאמנים כל הפסולים אף הרשעים דחמס אם לא מחמת חשוד לא"ד ונאמן בשל אחרים ואף רוצח מכל מקום נאמן באיסור אף שחמור בעונש ובעיני הבריות מכל מקום אינו נחשד לענין אחר עש"ך יו"ד סי' קי"ט ע"כ דברי הנ"י צ"ע דנראה מכל הפוסקים דאין חילוק כלל לפסק הלכה דבמקום שצריך עדות פסול רשע דלאו חמס ובאיסורין נאמנים כולם אף רשע דחמס אם לא בדבר שחשוד בש"ע ובשל אחרים כשר כמבואר בכ"מ.