מנחת חינוך · סימן שס״ה, ט׳

והנה כבר כתבנו דאם ע"א מעיד בטומאה אינה שותה דהתורה האמינה לע"א ומבואר בש"ס ובר"מ דאם היא בעצמה אומרת שטמאה היא אינה שותה ואסורה ומנ"ל לחז"ל זה. אך פשוט כיון דהאמינה תורה ע"א וכל היכי דנאמן ע"א נאמן קרוב ואשה וכל הפסולים אם כן ה"ה היא בעצמה כמו אשה שנאמנת על מיתת בעלה ואפילו נוגע עיין בנו"ב (א"כ כיון דע"א נאמן ה"ה היא בעצמה) וכמו דעד א' נאמן באיסורין אפילו אשה יליף מן וספרה לה וכו' וז"פ. ומבואר דאפילו לאחר שנמחקה המגילה אם אמרה טמאה אינה שותה ומכ"ש קודם ומבואר בסוטה דף כ' ע"א כיון דאמרה טמאה אני וכיון דאחזיק נפשה בטומאה תו לא מצי הדרה בה וכו'. והנה ז"פ כיון דנאמנת לא מצי הדרא כמו עד שא"י לחזור אך אם נתנה איזה אמתלא לדברי' עיין בש"ש שהביא הרבה דסוברים דאף בעד דנאמן מן התורה מועיל אמתלא מהאי דנדה ע"ש. אם כן ה"נ מועיל אמתלא וחוזרת ושותה והש"ס מיירי בהדרה בה בלא אמתלא א"י לחזור אבל באמתלא בודאי יכולה לחזור והר"מ א"צ לפרש כאן כי סומך על דיני' מה שכתב במק"א דיני חזרה ודיני אמתלא. והנה מבואר בראשונים גבי אומרת טמאה אני לך דמדין תורה לא מהימנא דמשועבדת לבעלה רק חכמינו זכרונם לברכה האמינוה דכסיפא ואח"ז חזרו שלא תהי' עיני' נותנת וכו' ובאיכא רגלים לדבר וכו' עיין בסי' קט"ו באהע"ז וכאן נראה מהש"ס דנאמנת לומר טמאה שלא לשתות מן התורה אפשר לומר כיון דע"י קינוי וסתירה נאסרה שוב אינה משועבדת לו. אך מכל מקום טעמא בעי כיון דהוא רוצה להשקותה ואפשר תהיה מותרת לו אם כן לא נפקא השעבוד. אך החילוק כיון דעל טומאה צריך שני עדים דהוי דבר שבערוה ואתחזק התירא וע"א לא מהימן רק באשה עצמה מחמת שוי' אנפשה חד"א היינו הודאת בע"ד והיכי דחב לאחריני ובפרט דמשועבדת לו אינה נאמנת על אחר כמו כל ע"א שאינו נאמן כלל אבל כאן דהתורה האמינה ע"א אפילו אשה וכו' והיא נאמנת בתורת עד ולא מתורת שוי' אנפש' חד"א וע"א במקום שנאמן נאמן בכ"ע וז"פ. וענינים הללו ארוכים ועמוקים אין כאן מקומו זאת אחת מן הנשים שאינן שותות.