והנה הסתיר' אחר הקינוי צריך להיות ג"כ בשני עדים אבל עפ"י עצמו שרא' שנסתרה אינ' שותה רק נאסרת עליו וכן עפ"י ע"א אם דעתו סומכ' נאסר' ואינה שותה דהשתיה צריך להיות עפ"י עדים בין הקינוי ובין הסתיר'. והבעל יכול למחול על הקינוי קודם הסתיר' ואם מחל אינו משקה על הסתיר' אח"כ אך אחר הסתיר' לא מהני מחיל' על הקינוי רק אם אמר לה אל תסתרי ונסתר' אבל אם אמר אל תדברי ונסתר' או אמר לה אל תסתרי ודברה או אל תדברי ודבר' אינה שותה ואינה נאסרת. הכלל דהקינוי צריך להיות דווקא על הסתיר' ועברה על דבריו ונסתרה כן מבואר בש"ס ובר"מ כאן. ואם לאחר קו"ס בא ע"א והעיד שנטמא' עם זה שקינא לה עמו אינה שות' ואסור' ובר"מ נראה דוקא אם העד מעיד מאותו שקינא אבל א"צ להעיד שבסתירה זו שהעדים מעידים עלי' נטמאת רק אפילו אם אמר שנטמאת בפ"א מאותו האיש. אבל רש"י ס"ל דצריך דווקא להעיד שנטמאה באותו סתיר' שהעדים מעידי' דאז רגלים לדבר ועיין במנ"ל פ"א הלכה י"ד שפלפל בזה. וע"ש שנרא' מדבריו דלהר"מ על כל פנים צריך שיעיד דנטמא' אחר הסתיר' בפ"א ואינו מוכרח אפשר אפילו קודם דעכ"פ מאיש שקינא לה ובפרט דנסתר' עמו ג"כ ה"ל רגלים לדבר אף קודם הסתיר' וצריך לימוד.
מנחת חינוך · סימן שס״ה, ה׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
