מנחת חינוך · סימן שס״ד, ב׳

וסדר הוידוי כתב הר"מ ז"ל וידוי זה מ"ע כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך כו'. והנה סדר הזה דחטא קודם לעון ועון קודם לפשע מרשים הכסף משנה ליומא דף ל"ו דהוא פלוגתא ויבואר לקמן בס"ד. אך ד"ז דאומר אנא ה' אינו מרשים הכסף משנה וזה ג"כ ביומא שם ומנין שבאנא נאמר כאן כפרה ונאמר בחורב כפרה מה להלן באנא אף כאן באנא ומנין שבשם נאמר כאן כפרה ונאמר בעגלה ערופה [כפרה] מה להלן בשם אף כאן בשם. אך באמת שם מיירי שמתודה על עצמו וב"ב ואפשר גזה"כ הוא דוקא בוידוי של כה"ג ביה"כ שמתודה על עצמו או בעד כל קהל ישראל בזה גזה"כ היא שיתודה בל' הזה דכפרה כתיב גבי יוה"כ וכה"ג אבל וידוי יחיד שמתודה בשעת תשובה אינו מוכח דצ"ל באנא או בשם ואפשר דיליף מגילוי מלתא דיהיה שוה לוידוי שכתבה התורה גבי יה"כ ה"נ בכל וידוי. ובאמת ביומא דפ"ז ע"ב [אי'] מאי אומר ח"א אתה יודע כו' ומסקינן דוקא דלא אמר אבל אנחנו חטאנו אבל אם אמר אבל אנחנו חטאנו תו לא צריך כשמואל דכי מטא ש"ץ לאבל כו' קם מיקם ש"מ עיקר וידוי האי הוא ולא נזכר שם אנא ה' רק זה וידוי העיקרית ובאמת אי צריך אנא ה' מגז"ש וג"ש מעיקרי תורה היא הי' מזכיר אנא ה' חטאנו מכלל דס"ל דהגז"ש רק בוידוי כה"ג ביה"כ אבל כל הוידוים א"צ להזכיר לא אנא ולא ה' וכ"כ הר"מ כאן פ"ב ה"ח הוידוי שנוהגים כל ישראל אבל אנחנו חטאנו והיא עיקר הוידוי אם כן למה כתב כאן לומר אנא ה' דמהש"ס ומהר"מ פ"ב מבואר דאף לכתחלה א"צ. ומ"ש הנוסח חטאתי עויתי פשעתי אף דשם גם כן מיירי בכה"ג מכל מקום נ"פ דנוסח הזה שכתב הר"מ לא מיירי בעבר עבירה ושב עליה דממ"נ אם הי' שוגג סגי בחטאת לחוד ודובר שקרים כו' ואם מזיד למה יאמר חטאתי וגם אם הי' פשע יאמר פשע לחוד ואין סברא כלל אם הי' שוגג יתודה על מזיד וכן אם הי' מזיד יתודה על שוגג ולומר דמתודה על עבירות דאפשר דנשכחו מאתו מנלן הא כאן כתיב והתודו היינו אותו החטא וכ"ה בש"ס דיומא ובר"מ ה' מעה"ק על עולה מתודה עון עולה על חטאת אותו החטא אלא מיירי אם עשה באמת הרבה עבירות שגגות וזדונות אף על פי שאין משמע כן בלשונו שכ' אם עבר על א' מהם כו' מכל מקום עכצ"ל כן דאין סברא כלל להתודות על מה שלא חטא כמ"ש. וכה"ג מתודה על עונות ב"י או על עצמו וב"ב מכל השנה וסברא דיש שגגות וזדונות אם כן ה"נ בהרבה עבירות דמתודה וזהו סברא דמתודה על השגגות תחלה כמבואר בש"ס וכי מאחר דמתודה על הזדונות דצריך לבקש על הקל תחלה. אם כן שפיר מצד הסברא דומה וידוי זה לוידוי של כה"ג ע"כ פוסק הר"מ כן אבל באנא דאין זה סברא רק גזה"כ אין לנו בשאר וידוים רק בכה"ג ביוה"כ וד' הר"מ צ"ע. גם מ"ש הוא נכון וברור דאם עושה תשובה על עבירה א' אין סברא לומר חטאתי עויתי פשעתי רק כמו שיודע היאך הי' העבירה כך מתודה עליה. ובד"ז דמקדים חטא לעון הוא כחכמים ביומא ויש מי שפוסק כר"מ ע' טאו"ח הלכות יוה"כ. ובאמת נראים דברי ר"מ תמוהים כקושית חכמים וכי מאחר שהתודה על הזדונות כו' ובדרוש לשבת שובה ישבתי דברי ר"מ בטוב טעם בעזהשי"ת ואין כאן מקומו. וצריך לפרט את החטא בינו לבין קונו ית' שנא' אנא חטא כו' ויעשו להם אלהי זהב והיא פלוגתא ביומא ריב"ב ס"ל צ"ל ור"ע פליג וסובר דא"צ לפרט ודריש האי קרא לענין אחר ע"ש בדף פ"ו ע"ב והר"מ פוסק כריב"ב ולא כר"ע אף דהלכה כר"ע מחבירו. עיין בכסף משנה ובב"י בטואו"ח ה' יוה"כ. והנה דבריו צריך עיון גדול להמעיין בסוגיא וע' מג"א שם. גם נלע"ד דריה"ג סובר דצריך לפרט דמבואר ביומא דל"ו ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם ועל עולה כו' ואי אינו מפרט אם כן מתודה על כל קרבן בשוה חטאת כו' וא"כ סובר דצריך לפרט וגם ריב"ב סובר כן. אם כן אפשר דאין הלכה כר"ע מחביריו. ועיין בס' תורת חסד מביא דהרבה סוברים הלכה כר"ע אף מחביריו. והנה בדרך כלל פסק הר"מ דעבירות שבין אדם למקום ב"ה אל יפרט ברבים ולא יגלה אותם רק בינו לבין קונו ית' יפרט החטא. ועבירות שבינו לחבירו יפרסם ברבים החטא ועשיית התשובה ע"ש. ומה שיש לפלפל בסוגיא זו אין כאן מקומו. ויש שיטות שפסקו כר"ע דא"צ לפרט החטא עיין כ"ז בר"מ ובנ"כ ובטאו"ח הלכות יוה"כ ואפילו בחטא מפורסם בינו ובין המקום ב"ה נראה מדעת הר"מ דאין לפרסמו ברבים רק בינו למקום ב"ה ע"ש. ועיין בס' יש סדר למשנה מביא מקשים על הר"מ כאן שסובר דצריך לפרט ממה שהביאו בתוס' גיטין ירושלמי המודר הנאה מחבירו בפניו אין נשאל אלא בפניו ר"י אומר מפני הבושה וריב"ל אומר מפני החשד ואתא הדא פלוגתא כהדין פלוגתא דתני' יום הכפורים צריך לפרט את מעשיו דריב"ב ר"ע אומר א"צ לפרט את מעשיו מ"ד כאן מפני הבושה סובר דצריך לפרט שחטא כדי שיתבייש יותר ומ"ד מפני החשד שלא יחשדוהו שעובר על נדרו ולכך לא יפרט מעשיו שלא יחשדוהו בשאר עבירות כו'. ובפ"ו מה' שבועות נראה דסובר כמ"ד מפני החשד אם כן א"צ לפרט מעשיו והיאך פסק כאן דצריך לפרוט ודבריו סותרים זא"ז ע"ש מה שפלפל בזה. וא"י מאי קשיא ליה הא הר"מ סובר באמת כאן דא"צ לפרסם ברבים ואסור הוא לפרסם רק בינו לבין קונו ית' יפרט ומאי חשד שייך אם אין שום אדם יודע ואצל השי"ת דמפרי' ל"ש חשד בשאר עבירות. וע"כ הירושלמי שתלה פלוגתתן זב"ז סובר דמ"ד צריך לפרט היינו ברבים ור"ע סובר דא"צ לפרט ברבים ושם שייך בושה וחשד אבל לפי פסק הר"מ דרק בינו לבין קונו יפרט אפשר דבושה שייך דכשמפרט יבוש יותר אבל חשד ליכא ולכן מפרט לפני קונו ית'. ואיני מבין הקושיא כלל ואין הירושלמי ת"י לפלפל בזה. ולומר כיון דמפרסם עבירות שבין אדם לחבירו שייך חשדא זה לא תלי בפלוגתא דודאי אף ר"ע סובר דצריך לפרסם ברבים דאלא"ה במאי מוקים קרא דמכסה פשעיו לא יצליח. ע"כ בודאי בין אל"ח כ"ע מודים. וכל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב דרך רשע אינו כלום ודומה לטובל ושרץ בידו כ"ה בר"מ ופשוט. והנה ד"ז דצריך לפרט נפ"ל מן וידוי של מרע"ה דהתודה ופרט שנא' ויעשו כו'. והנה חזינן דיכול להתודות ע"י שליח דמרע"ה הי' שליח של ישראל ובודאי תשובה בלב היינו החרטה ל"ש ע"י שליח רק אם שב יכול לעשות שליח על הוידוי וכ"ה כאן בלשון הר"מ שעיר המשתלח לפי שהיא כפרה על כל ישראל כה"ג מתודה כו' וכן על הפר הי' מתודה על ב"ב ועל הכהנים מבואר דהוידוי יכול להיות על כל ישראל ע"י שליח. ומזה קשה על המהרי"ט שסובר דא"י להקדיש ע"י שליח דהוי מילי ולא ממסרי כו' דחזינן דיכול לעשות שליח על מילי וכבר דברנו כ"פ והדברים עתיקין ואין כאן מקומו. ועיין בס' הנ"ל כתב הא דילפינן מוידוי של מרע"ה דהיה מפרט דהוא היה עומד בפני כלל ישראל והיינו כמ"ש דוידוי יכול להיות ע"י שליח. אך הקשה לפי דברי ר"י בירושלמי דמפני הבושה ע"כ סובר דצריך לפרט ובמרע"ה שהי' מתודה בעבור ישראל מאי בושה שייך ע"ש שכתב דאפשר מפני הערבות היה ג"כ קצת חטא במרע"ה ועיין בש"ס דסנהדרין דמ"ג דדעת ר"נ דלא הי' ערבות במדבר אף על הנגלות עד שעברו ישראל את הירדן אך ר"י שם אומר בשם ראב"ש דדוקא על הנסתרות לא נענשו על הערבות עד שעברו את הירדן אבל על הנגלות נענשו במדבר אם כן ר"י נראה דסובר כן אם כן שפיר שייך ערבות דחטא זה הי' נגלה ושייך בושה: