והנה במ"ש לעיל דלדעת הר"מ דכלי ראשון אין חייבים על הכנסה אם כן ה"ה כלי טב"י אינו ברור דאפשר טב"י מטומאה חמורה הו"ל כטומאה עצמה וחמיר לענין זה מראשון אף דלענין למנות ראשון ושני טב"י קיל אפשר לענין זה חמור ע' בסוגיא דזבחים די"ז וי"ח ובתוס' שם. ובנכנס דרך גגין לעזרה אף דפטור דאינו דרך ביאה מכל מקום דינו כנטמא בעזרה ואם שהה כדי השתחויה או השתחוה או יצא בדרך ארוכה חייב דבנטמא בעזרה ג"כ א"ע על ואל המקדש ומכל מקום ילפינן טומאת פנים וגמירי שהי' ה"נ ה"ל כנטמא בעזרה עמ"ל פלפל בזה באריכות ומביא ראיות לזה וכ"כ המהרש"א שם. וא' טמא שנכנס למקדש דנטמא בחוץ או שהי' טומאה במקדש כגון כזית מת דמטמא באוהל והוא הי' טהור ונטמא בכניסתו שהרי ביאתו וטומאתו באים כא' חייב כרת וקרבן דה"ל כאילו נכנס טמא במקדש כיון דבאים כא' ועמ"ל מפלפל לענין קרבן דאפשר בבאים כאחד ה"ל כטומאת פנים ואינו חייב בלא שהה רק במזיד טעם אחר איכא ומסיק דדעת הר"מ דה"ל טומאת חוץ וחייב כרת וקרבן אף בלא שהה דבאים כא' ה"ל כטומא' קודמת ע"ש. וקצ"ע על ציור הר"מ ביאה וטומא' באים כא' שהי' מת תחת אוהל המקדש ונכנס שם שהרי הר"מ פ"א מהט"מ פסק דהנכנס לאוהל המת אפילו במקצת נטמא כגון ראשי אצבעות והחוטם כו' אם כן בנכנס למקדש תיכף בביאת מקצתה נטמא ולענין מקדש לא הוי ביאה עד שנכנס רובו כמו שמבואר אם כן קדמה טומאה לביאה ולא הי' בב"א ובודאי ה"ל טומאת חוץ כי הי' עדיין בחוץ וכ"ה בר"מ להדיא פ"ה מה' נזירות הח"י אבל אם נכנס כדרכו טומאתו קודמת לביאתו שמעת שיכנוס חוטמו נטמא כו' ואינו חייב משום ביאה עד שיבא כולו עכ"ל והיאך כ' כאן דה"ל כב"א וכ"כ הר"מ פ"ג מהא"ב והיא גמרא מפורשת בנזיר דמ"ג ע"ש וא"כ היאך כ' הר"מ כאן דהוי בב"א וגם לומר כגון שנכנס רובו ובאותו רגע נגע בשרץ הלא א"א לצמצם לדעת הר"מ בה' רוצח אפילו בידי אדם אם כן קשה לצייר להר"מ ד"ז וכמו שצייר הר"מ ודאי ק' וכמ"ש. והנה הנכנס טמא לעזרה דחייב על הכניסה ושהה שם בוודאי כל שהייה שיש בה כדי יציא' וכניס' חייב אם התרו בו כי הוי לאו שיש בו מעשה כיון דהכניסה הי' במעשה באיסור כמו גבי כלאים עיין ר"מ סוף הל' כלאים ובמ"ל כאן. וכ"ז בנטמא חוץ לעזרה ונכנס או בב"א אבל אם הי' טהור ונכנס לעזרה ונטמא בעזרה אין לוקין ואינו חייב קרבן ואפילו טימא עצמו במזיד עד שישהא כשיעור השתחואה ושיעור זה עיין ר"מ או שהשתחוה כלפי היכל או שיצא בדרך ארוכה אם יש קצרה ממנו ועיין בסוגי' בתו' אם התרו בו קודם שטימא עצמו א"צ שהייה ועיין בסוגיא ובמ"ל כאן באריכות. ושהייה אם מצטרפת היא אבעיא בש"ס ופוסק הר"מ לקולא ע"ש ובודאי אם שהה הרבה חייב על כל שהי' כשיעור אם התרו בו בכ"פ וז"פ. ולפי מ"ש הר"ם דמכניס אדם טמא למקדש ג"כ ח"כ כמו על ביאת עצמו אם כן אם א' טימא את חבירו בפנים ולא התרו בו קודם דמבואר כאן דצריך שהי' בעצמו נראה דאם הנטמא שהה בעצמו או השתחוה או יצא בדרך ארוכה אין סברא לחייב המטמא על מעשה הנטמא. ואם הנטמא בר דעת חייב בעצמו אך אם אפילו אין בר דעת כגון חרש שוטה וקטן מכל מקום אין סברא לחייב המטמא על מעשה של אחר דעיקר החיוב בשעת גמר השהייה או השתחואה ואז אין חבירו עושה כלום רק אם השהה אותו בידים כגון שכפתו או כדומה מכל מקום חוכך אני בזה אם המטמא חייב דאפשר כי גמירי שיעור שהי' בהנטמא עצמו ולא בהמטמא או אפשר כיון דע"י טומאות חוץ שוים בטומאות פנים גם כן שוים וחייב המטמא אם השהה אותו בע"כ וצ"ע בזה.
מנחת חינוך · סימן שס״ג, ז׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
