מנחת חינוך · סימן שס״ג, ג׳

והנה כתבנו כל אדם הטמא מן התורה אפילו ראשון לטומאה כגון הנוגע בשרץ ובנבלה ומכ"ש אה"ט כגון זב וחבירו חייבים על ביאת מקדש הנה כ"ז בשאר טומאו' חוץ מט"מ שיש דינים אחרים כמשי"ת. ומבואר בר"מ כאן פ"ד מהט"מ ומביא הרהמ"ח כאן הנוגע במת באותם טומאות הפורשות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם אף על פי שהוא אה"ט מן התורה ונזיר המטמא לאותם טומאות חייב מלקות ולענין טומאה וקדשים הוא א"ה מן התורה עיין ר"מ פ"ה מהלכות נזירות שכתב דנזיר שטמא לאלו הטומאות שאינו מגלח עליהם מכל מקום לוקין רק דהוא גזה"כ דאינו מגלח ועמ"ל הקשה על הר"ם ממ"ש פ"ג מה' ט"מ שטומאה שאין הנזיר מגלח אינו ד"ת שהרי אינו חייב על ב"מ ע"ש וכבר כתבתי בח"ז דכוונת הר"ם כמ"ש פ"ה שם ג"כ בזה"ל והראב"ד השיג עליו דכ"ז ד"ת דנדרש מהמקראות והכסף משנה כתב דכוונת הר"ם כפי שיטתו בכ"מ אף על פי שהוא מן התורה דבר שאינו מפורש קורא ד"ס והדברים עתיקין. הכלל דכל טומאה שאין הנזיר מגלח אם נגע בא' מהטומאו' הללו ונכנס למקדש אינו חייב כלל מן התורה אף שהיא א"ה אינו חייב על ב"מ (וה"ה על אכילת קדשים אך אין כאן מקומו ע"כ אני תופס בלשון ב"מ). ופשוט דמדרבנן אסור לכנוס רק מן התורה מותר וזו הלכה פסוקה ודעת הר"ם דכלל זה הוא רק בנוגע בטומאה הפורשת מן המת עצמה כגון רביעית דם ואינו הדבר שחישב הר"ם פ"ז מה' נזירות הנוגע באלו א"ח על ב"מ אבל הנוגע באדם הנוגע במת שהנזיר מגלח אף על פי שזה הנוגע הוא רק ראשון שנגע באב או הנוגע בכלי' שנגעו אף על פי שאין הנזיר מגלח אם נגע באדם או בכלים הנוגעים במת מכל מקום חייב על ב"מ כמו כל טמא שרץ וכדומה וכלל זה דבעינן טומאה שהנזיר מגלח הוא בטומאות הפורשות מן המת עצמו והראב"ד השיג עליו כאן ובפ"ה מהט"מ וסובר דבכ"ע כיון דאין הנזיר מגלח א"ח ואין הנזיר מגלח על נגיעת אדם וכלים ע"כ פטורים ג"כ מב"מ והכסף משנה מביא דד"ז אם חייב על נגיעת אדם וכלי' היא פלוגתא בירושלמי והר"ם פוסק כמ"ד [חייב] ע"ש. והנה ד"ז דנזיר אינו מגלח על כלים אם זו הלכה מוסכמת כבר ביארנו לעיל קצת בטומאת כהני' וע' מש"ל בנזיר. עוד מבואר בר"ם דאף דסובר דאדם הנוגע באדם או בכלים הנוגעים במת חייב כי ראשון לטומאה ג"כ חייב מכל מקום דוקא הנוגע במת או באדם הנוגע שהיה שני לראשון הנוגע במת עצמו והוא טמא רק טומאת ערב דהוא ראשון חייב אבל אם הוא ג' פטור אף על פי שהוא ראשון לטומאה כיצד כגון אדם שנגע למת הוא א"ה כידוע ונגעו באדם הזה כלים (אי כ"מ דוקא או אפילו שאר כלים אין כאן מקומו) ודעת הר"ם דכל הכלים הם בכלל זה חוץ מכ"ח הכלים הללו הם כמו האדם ג"כ אה"ט וטמאים טומאת שבעה והאדם הנוגע בהם הוא ראשון לטומאה והוא שלישי לראשון שנגע במת או כלים שנגעו במת הם כמת ואח"ז נגע בהם אדם ה"ז אב ובאדם הזה נגע בו אדם ה"ז ראשון והוא שלישי לראשון אף על פי דלענין תרומה וקדשים הוא ראשון מכל מקום לא נתפרש בתורה דעת הר"ם דא"ח על ב"מ רק השני לראשון שמפורש בתורה דטמא טומאת ערב ומכ"ש הראשון שהוא אב (ואע"פ יותר משני לראשון) אף על פי שהוא ראשון לתרומה וקדשים מן התורה אבל לא לענין ב"מ ולא לענין אכילת קדשים בטומאה כ"כ הר"ם כאן וכ' וז"ל אף על פי שהם ראשון לענין תו"ק מכל מקום פטור על ב"מ ודברים אלו הלכה מפי הקבלה עכ"ל. ובפ"ה מהט"מ כ' בד"א לענין תו"ק אבל לחייב כרת על ב"מ ואכ"ק כו' א"ח אלא על השניים בלבד כו' שהדברים הללו אף על פי שהם דברי קבלה אינן ד"ת שהרי לא נתפרשו בתורה אלא זה הנוגע במת והשני בין אדם ובין כלים כו' ומ"ש כאן ודברים הללו כו' ג"כ כונתו כן לענין תו"ק היא הלכה מפי הקבלה ולא נתפרש כ"ה בכ"מ כאן ועי"ש בכ"מ שהר"ם מודה דהוא מן התורה וכבר כתבתי לעיל. והנה ע"ד הראב"ד הנ"ל שאינו חייב על ב"מ במגע כלים שנגעו במת כבר תמה הר"ש בפ"א דאהלות מהש"ס פסחים דף מ"ט נטמא קהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים וקהל טהורים יעשו בטומאה ואמר ר"ח ל"ש אלא שנטמא סכין בטמא מת דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל וקמטמ' לגברא דמעיקרא כי מתעביד בטומאת הגוף דכרת קמתעביד כו' עכ"ל. ומבואר דחייב על ביאת מקדש כרת כשיגע בכלי שנגע במת יעוש"ה ועי' בצל"ח שם שהקשה כן על הראב"ד וכתב נבהלתי על המראה כו' עד שמצאתי להר"ש בפ"א דאהלות יעו"ש. ולדידי תמוה לי מדוע לא תמהו ביותר על הרמב"ם דהא הרמב"ם סובר ג"כ דלעולם אינו חייב רק השני שנגע בראשון שנגע במת כמו שנתבאר לעיל בדברינו ולדבריו אדם שנגע בסכין שנגע באדם שנגע במת א"ח ע"י ביאת מקדש כיון שהוא שלישי לנגיעה אף על פי שהוא ראשון לטומאה והרי בש"ס הנ"ל מבואר דנגע בסכין שנגע בטמא מת דהו"ל שלישי לנגיעה ואין לומר דטמא מת לאו דוקא רק שנגע במת דא"כ ל"ל הא דחרב הרי הוא כחלל ובאמת על הש"ס גופא י"ל למה נקט דסכין נטמא בטמא מת רק די"ל דהאמת קאמר דאף בכה"ג יש כרת אבל להר"ם יש לתמוה כנ"ל וצ"ע. ומ"ש הר"ם א"ח כרת אל תטעה דאפשר מלקות חייב ז"א דהא כאן פי' דבריו דלוקין רק מכל מקום אם כן אינו אלא מדרבנן. והכלל להר"ם בט"מ כל שנתרבה ראשונים לטומאה ע"י אמצעית כלים אין זה לענין ב"מ רק ראשון הנוגע דהוא אב בכ"ע והשני הנוגע ראשון ומה שנתרבה ע"י אמצעית כלים א"ח על ב"מ רק לענין תו"ק. וז"פ כמו דאדם א"ח על ב"מ בנגע בט"מ שאין הנזיר מגלח עליהם מכ"ש כלים דקילי שאין חייבים עליהם אלא מלקות בוודאי אם נגעו בטומאה שאין הנזיר מגלח עליהם פטור עליהם. גם זה ברור כמו דאינו חייב על ב"מ רק ראשון ושני למנין אף דמשכחת דהאדם יהיה ג' מכל מקום לענין ב"מ אין לנו אלא כמו שנתפרש בתורה האדם שנוגע במת דהוא אב וטמא שבעה והנוגע באדם הזה הוא ראשון וטמא טומאת ערב כמו בכה"ת דין האב מקבל אדם טומאה ונעשה ראשון ה"ה לענין כלים ג"כ א"ח רק על כלים ראשונים ושניים דהראשונים נעשים אב והשניים הם ראשון וזה נתפרש בתורה אבל מה שנעשו הכלים אבי אבות כמו המת והכלים השניים הם אב והשלישי הוא ראשון לא נתפרש ואין חייבים על השלישי כלל כי לענין ב"מ ה"ל כלים השניים ראשון ואין אדם וכלים מקבלים מהם עוד שום טומאה דאין אדם וכלים מקבלים טומאה מראשון אף דלענין תו"ק הכלים השניים אב אבל מכל מקום לענין ב"מ אין לנו דינים אלו רק הטומאה יורדת בכ"פ המת הוא אבי אבות ועושה אדם וכלים אב והם עושים אדם וכלים ראשון ומה שכלים נעשים כאדם זה לענין תו"ק וכ"ה להדיא בר"ם הט"מ שם שהרי לא נתפרשו בתורה אלא זה שנטמא במת שהוא אב והשני הנוגע בו שהוא ראשון בין אדם בין כלים עכ"ל מבואר זה להדיא דאין חילוק בין אדם וכלים וז"ב. וא"כ לפ"ז לדעת הר"ם שעל כלים דוקא על א"ה חייב ולא על ראשון וכלי שנגע בשרץ א"ח להר"ם כמ"ש לעיל אם כן על כלים השניים מהמת ג"כ א"ח כי הם ראשון כמו שנתפרש בתורה כלשון הר"מ הנ"ל כי השלישי אינו טמא כלל לענין מקדש כי אין מקבלין טומאה מראשון רק לענין תו"ק כלים השניים הם א"ה וא"צ להאריך אם תלמד בר"מ הנ"ל ובגמ' שדינים הללו מסתעפים מהם. אם כן לפ"ז תמוהים לי דברי הר"מ כאן הי"ז ז"ל יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהם אה"ט כגון בגדים שנגע בהם זה הטמא למת שהם אה"ט כמו שיתבאר (וכונתו שיתבאר בהט"מ דאדם הטמא מת אף על פי שהוא אה"ט עושה כלים ג"כ אה"ט דכלים כיו"ב) אבל בגד שהוא ראשון המכניס אותו א"ח כו' וכיון דלדעתו על ראשון מן התורה א"ח אם כן אמאי מחייב על בגדים שנגעו בטמא מת הלא לענין ב"מ הם ראשונים ועל הראשון א"ח דיצא להר"מ דעל הראשון א"ח מאיזה מקום או כמ"ש לעיל ומנ"ל להר"מ לחייב על בגדים שניים שהם מן התורה לענין ב"מ ראשונים וכיון דהוא סובר דגזה"כ היא לפטור בראשונים אם כן זה ג"כ ראשון מן התורה אף דלענין תו"ק הו"ל אב מכל מקום לא נתפרש רק דזה ראשון והר"מ היה לו קבלה דראשון פטרה התורה ה"ל לפטור גם ע"ז ומנ"ל שחיב על אה"ט כזה שהוא רק אב לתו"ק והו"ל להר"מ לכתוב דא"ח אלא על א"ה כגון כלים שנגעו במת שהם אב באמת או משכב ומושב שהם א"ה אבל ראשון פטור אבל לחייב על בגדים הנוגעים בט"מ שהם אבות רק לתו"ק מנ"ל זה דלמא באמת פטור ככל ראשון ואם תעיין בכל המקומות השייכים לזה תראה שד' הר"מ תמוהים ולא עמדו בזה נ"כ. וגם לפ"ד דא"ח רק על אב ולא על ראשון הו"ל לכתוב דנ"ל שא"ח רק על בגדים שהם א"ה כו' ואף שיש הרבה בגדים שהם אבות כגון מו"מ ובגד המנוגע ואי בא להשמיענו דבר חידוש דאף על א"ה כזה חייב סותר לדבריו שכתב דלענין ב"מ ה"ל ראשון ולמה יתחייב הכלל דברי רבינו צריך עיון גדול. ועוד ק"ל אם נאמר דדעת הר"מ בכלים שהם א"ה לתו"ק ג"כ חייבים על ב"מ ה"ל להשמיענו יותר רבותא דעתה משמיענו דכלים הנוגעים בט"מ היינו שני שנגע בראשון דה"ל א"ה הו"ל להשמיענו רבותא יותר אפילו כלים השלישים כגון כלים הנוגעים במת ואדם בכלים והו"ל א"ה וכלים באדם ג"כ הו"ל א"ה לענין תו"ק כמבואר לקמן הט"מ דשלשתן טמאים ט"ז והרביעי הוי ראשון אם כן אלו הכלים הו"ל א"ה וחייבים עליהם עכצ"ל דזה הוי לתו"ק אם כן כלים השניים נהי דהו"ל א"ה לתו"ק מכל מקום לענין ב"מ הו"ל ראשון ועל הראשון דעתו דא"ח.