מנחת חינוך · סימן שס״א, א׳

שלא נמכור מעשר בהמה בשום צד כו'. הדינים מבוארין בר"מ פ"ו מהל' בכורים. והנה המוכר מעשר עובר בל"ת ואינו תלוי אם המכירה קיים או לא רק על המכירה עובר דהיא גזירת הכתוב שלא ימכור עי' בכורות ל"ב מבואר דעובר ג"כ אם פודה ע"כ אפקי' הקרא בלשון לא יגאל לאסור הן פדיון והן מכירה ע"ש. ומבואר בבכורות דף ל"א שם דאינו עובר בלאו רק מחיים אבל לאח"ש א"ע דכתיב והיה הוא ותמורתו כו' לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאח"ש נגאל כו' ורבנן הוא דגזור כו' נראה דאף בתם שנשחט במקדש והבשר לבעלים אינו אסור מן התורה למכור ולדעת רש"י קדושין בסוגיא דהמקדש בחלקו ובב"ק בסוגיא נכסים שאין בהם מעילה חלק הבעלים לאח"ש אינו במכירה דמשלחן גבוה קזכו ע"ש על כל פנים א"ע בלאו הזה. ולשיטת התוס' חלק הבעלים היא שלהם אם כן רשאים למכור והמכירה קיים אם כן במעשר של יתומים אף בתם שנשחט במקדש מותר למכור מפני השבת אבידה ובפרט דיבא לידי נותר וישרף ויהי' הפסד ליתומים ולדעתי מפני הפסד היתומים שייך בתם כמו בע"מ. אך זה לשיטת התוס' שהבאנו דהוא של בעלים אבל לשיטת רש"י אינו של בעלים ונהי דלא עבר על כל פנים אינו שלהם ול"ש מכירה כלל ל"ש לומר מפני הש"א. ודעת הר"מ לפמ"ש בפ"ה מהלכות אישות דכהן שקידש בחלקו כו' מקדשים קלים כו' נראה דוקא כהן משלחן גבוה זכו אבל הבעלים חלקם שלהם הוא לקדש ולמכור. ע' לעיל הבאתי קצת מזה ואין כאן מקומו. אם כן שייך הש"א ביתומים אף בתם שנשחט במקדש וגם לגדול שרי למכור ע"י הבלעה העור והעצמות והגידין ועיין בש"ס שם דבברייתא מבואר מע"ב של יתומים דאף בתם ג"כ כן דל"ש הלאו רק מחיים כו' והבלעה ואינו מוזכר כלל בע"מ נראה דומיא דתמורה וכ"כ כאן הכסף משנה בהדיא הא דתניא בברייתא מע"ב אינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בע"מ היא אסמכתא דמה"ת לא מתסר אלא תם חי ע"ש ומבואר דשחוט אף תם נמכר מן התורה וע' זבחים דף ט' דמקשה הש"ס אימא שחטי' לשם מעשר יהי' מעשר למאי הלכתא דלא נבעי נסכים ולמלקי משום לא יגאל ותמהו שם התוס' היאך עובר בלא יגאל הא מבואר בבכורות דלאח"ש הוא רק דרבנן מבואר דהתוס' הי' פשיטא להו דשחוט מותר מן התורה אך לפ"ז דברי הש"ס דזבחים תמוהים מאוד כמ"ש התוס' היאך מבואר דלוקין על לאו זה לאח"ש. ונראה ליישב תמיהת התוספות שלא יהי' ד' הש"ס תמוהים מאוד דהנה כאן בבכורות מבואר אמר רבא מנא אמינא לה כו' דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש כו' לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים לא יגאל ג"כ מחיים אם כן ודאי לרבא אין חילוק בין תם לבע"מ דבכ"ע שחוט אין איסור דתמורה אינו בשחוט אפילו תם ול"ש לא יגאל ג"כ ואמרינן ואף ר' שמואל בר"י סבר להא דרבא מקרא אחר רק בכל אות נפשך כו' איזה דבר שאין בו ברכה מחיים רק לאח"ש הוי אומר זה מעשר וע"ש בפירש"י דפסוק זה נאמר בפסהמ"ק שנפל בהם כו' ומוכח דלאח"ש מותר למכרו מן התורה אם כן כיון דרשב"י לא ס"ל הקישא דרבא רק מקרא זה מוכח דהתורה התירה לאח"ש וקרא זה מיירי בבע"מ אם כן לא מוכח דהתירה התורה רק בע"מ שחוט דלא יגאל כולל וכאן התירה התורה בע"מ שחוט אם כן אין לרשב"י לימוד כלל על תם שחוט אם כן בודאי לרשב"י תם שחוט עוברים בלאו הזה אם כן המקשה בזבחים ס"ל כרשב"י וא"כ אמר שפיר לעבור בלא יגאל כי ס"ל כרשב"י ולא כרבא כנ"ב ומיושב תמיהת התוס' בלא דוחק עיין כאן היטב בסוגיא ותראה דודאי לרשב"י אין לנו לימוד על תם שחוט רק על בע"מ שחוט אם כן המקשה ר' יצחק שם י"ל דסובר כרשב"י ול"ק כלל קושית התוס' ומכל מקום לדינא י"ל כיון דרבא דהוא בתראי יליף מהיקש אם כן גם תם שחוט אין איסור וגם רב אשי סובר כאן כרבא עיין בע"ב אם כן הלכתא כוותיה דעל שחוט א"ע אפילו בתם.