מנחת חינוך · סימן שנ״ה, ד׳

ונ"פ דאחר הפודה שדה אחוזה מן ההקדש כיון דאינו עומד לחזור ביובל אך אם המקדיש יפדה מידו יחזור לבעלים לשיטת הר"מ מכל מקום נראה דאין הדין כמו קונה מיד ההדיוט דיש רשות להמוכר לפדות השדה אחר שני שנים בגרעון בע"כ של הלוקח או בתוך שני שנים א"י לפדות כמ"ש לעיל כיון דמידו אינו עתיד לחזור לבעלים לא הוי כלל כקונה מהדיוט ול"ש כל הדינים המבוארים בר"מ פי"א מהלכות שמו"י והבאנו לעיל. אך תלוי ברצון הלוקח היינו הפודה אם רוצה מוכר לו כי היא שלו לגמרי עד היובל וביובל תצא לכהנים אך אם הבן פודה דיחזור לאביו ביובל בכ"ע כמ"ש לעיל אפשר דדינו כמו קונה מאביו דיכול המוכר לפדות בע"כ ושאר דינים המבוארים במוכר להדיוט. אך נ"ל כיון דכל הדברים ילפינן מקראי אם כן דוקא הדיוט שקנה מהדיוט אבל במקדיש לא מצינו זה אם כן לא שייכים הדינים הנ"ל וברצונו תליא מלתא וכן לענין שאר דינים כנ"ל. ופשוט לשיטת רש"י וראב"ד דבאחר הפודה אפילו אם המקדיש בעצמו פודה מידו מכל מקום יוצאת לכהנים בודאי ה"ה אם הפודה חוזר ומקדיש והמקדיש הראשון פדה מיד הקדש בעצמו מכל מקום חוזרת לכהנים דהראשון לאו אדון כלל כיון דפדאה אחר וזכו בה הכהנים והקדיש רק עד היובל כי ביובל היה עתיד לצאת לכהנים אם כן השדה זו היא של כהנים מ"ל מכר הפודה לאחר או לשמים ודאי יוצאה לכהנים. וגם נ"פ דעתה ה"ל כמקדיש שדה מקנה דהכהנים הם הבעלים והוא קנה עד היובל מהכהנים ודינו לגמרי כשדה מקנה דנפדית בשווי' ולא כערך הקצוב כמשי"ת וגם אין מוסיף חומש כי ה"ל שדה מקנה לכל דיניו כנ"פ. אך לדעת הר"מ דאם המקדיש פודה מיד אחר תשאר בידו ביובל אם כן ה"נ דהקדיש מ"ל לשמים ומ"ל להדיוט ואפילו מכר לכמה ב"א בזאח"ז מכל מקום כיון דבשעת היובל היא בידו נשאר בידו ה"ה כאן דפדאו בעצמו מההקדש כאלו פדה מאחר ונשארת לו ביובל. אך נראה אף דבכ"מ המקדיש יוכל לפדות בע"כ מן ההקדש כמ"ש מצוה באדון כו' מכל מקום מה מכר ראשון לשני כל זכות כו' ה"נ כיון דהפודה ה"ל זכות שלא למכור לאדון הראשון כמ"ש לעיל אם כן אותו זכות יש לההקדש אם אין הגיזבר רוצה אינו פודה ויוצאה לכהנים כי מ"ל לשמים או להדיוט ומכר כל זכות שיש לו ואפשר ג"כ לענין פדיה ה"ל כדין שדה מקנה לענין בשווי' כיון דהראשון אינו אדון גמור כי א"י לפדות מהקדש בע"כ או אפשר כיון דמ"מ יש לו זכות ברצון ההקדש דישאר בידו ה"ל כשדה אחוזה ונפדית בערך הקצוב ומוסיף חומש וצ"ע. הקדיש שדהו בשנת היובל עצמה אינה מקודשת דהלכה כשמואל בדיני וקצ"ע הא הוי איסורא לענין להנות מן ההקדש ואין כאן מקומו להאריך ובכ"מ כ' עוד טעם אחר.