מנחת חינוך · סימן שנ״ג, א׳

לדון בדין ערכי בהמה כו'. עיין ר"מ פ"ה מה' ערכין ופ"ז שם ופ"א מה' איסורי מזבח ואכתוב בקיצור. המקדיש איזה דבר מטלטל או איזה בע"ח חוץ מבהמה (וחוץ מדיני בית וקרקעות המבואר אח"ז) מעריכין אותם כמה הם שוים וכופין את הבעלים לפתוח ראשון ואם הבעלים פודים או אשתו או לאח"מ היורש שלו מוסיפים חומש ואם אחר פודה אינו מוסיף חומש ואינו נפדה אלא במעות או במטלטלין אבל לא בקרקעות ועבדים ושטרות ואם פדה בהם אינו פדוי כלל והחומש גם כן צ"ל מטלטלין דוקא ואין החומש מעכב ואם נתן את הקרן ולא החומש יצא ההקדש לחולין מד"ת ומד"ס יש חילוק בין שבת לחול עיין ר"מ ועתו"ס פ' הזהב דנ"ד הקשו פשיטא דחומש לא מעכב הא אפילו הקדש ששוה מנה וחילל על ש"פ די כשמואל. ובאמת לשיטת התוס' בעצמם והבאתי במצוה דלעיל הא דשמואל הוא רק אם הבעלים בעצמן פודין אבל באחר אין סברא שיהי' מחולל בפחות משווי' והבאתי בשם הט"א למגלה הטעם דהמקדיש עצמו כיון דבעצמו הקדישו או כיון דהי' יכול לשאול עליו ע"כ הדין כשמואל ובאחר ל"ש טעמים הללו לא אמר שמואל בכה"ג אם כן כאן באשתו וביורש דגם הם לא הקדישו וגם אין יכולין לשאול כיון שהם לא הקדישו (ואינו ענין למה שהאריך הפר"ח אי יכול לשאול על נדר אביו ע' באו"ח סי' תס"ח וק"ל) אם כן גם אינו מחולל בפחות משווי' ע"כ הי' סברא דגם החומש מעכב דהם מוסיפים חומש אך החומש אינו מעכב כמבואר שם. אך לדעת הר"מ דלא ס"ל כסברת התוס' כמ"ש לעיל צ"ל כתירוצם שם דהי' סברא דוקא במזכיר בפי' החומש הוא מחולל אבל באינו מזכיר לא ע"ש ואין נ"מ לדינא כי בכ"ע אין החומש מעכב ואין להאריך. וחומשא מלבר היינו בעד שוה ד' נותן חמשה והפדיון וגם החומש נתפסין בהקדש ונותנין לבה"ב והראשון יצא לחולין ודוקא ההקדש ראשון שרוצה לפדות מוסיף חומש אבל הקדש שני כגון בהמה או מטלטלין השני' שחלה עליהם הקדושה שפדה בהם וה"ל הקדש שני ורוצה לחלל ההקדש שני א"צ להוסיף חומש וילפינן מקרא בב"מ דף נ"ה ובר"מ כאן ומבואר שם בש"ס דווקא הקרן שנפדה בו וחלה עליו הקדושה שנתפסים תחת הראשון זה ה"ל הקדש שני אבל החומש שנתן ה"ל הקדש ראשון ואם רוצה לפדות החומש מוסיף חומש והר"מ השמיט זה וצ"ע. וע' רש"י שם גבי הגירסא לענין נהנה מן ההקדש והר"מ בפ"א מהלכות מעילה כתב זה לענין מעילה ועיין בכסף משנה שם שהראה מקום לזה דהוא בפ' הזהב. ונראה דהיה גירסתו כגירסא שדחה רש"י ע"ש ומכל מקום לפי דעת הר"מ שהשמיט כאן לא הודיענו דעתו בזה וצ"ע. ואין פודין בקרקע ודין תלוש ולבסוף חברו אי דינו כקרקע ע' תוס' דנ"ד דמבואר בונין בחול ואח"כ מקדישין חזינן דמתחלל על תלוש ולבסוף חיברו ול"מ למ"ד תלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי ודאי ניחא אלא אפילו למ"ד כמחובר דמי מכל מקום כאן אם לא יהי' קדוש סופו ליעקר חשוב כתלוש לכ"ע והוא ענין ארוך בכ"מ בש"ס. וע"ש בב"מ דנ"ד פלוגתא גבי מע"ש ח"א דאינו תופס פדיון פחות מש"פ וח"א דבעינן בחומשו ש"פ וער"מ ה' מע"ש ובמע"ש נלמד מקרא ממעשרו כו' ע"ש אבל בהקדש אם הקדיש ש"פ בודאי פודין ונתפס הפדיון וחייב ליתן החומש אף פחות מש"פ כי לא מצינו דנתמעט וכן הדין במעילה בש"פ מעל ונותן קו"ח אף שאין בחומשו ש"פ אך אם אין ההקדש ש"פ וגם עם החומש אינו ש"פ בודאי כי אפילו המותר ג"כ נתפס להקדש ול"ד למע"ש דאין המותר נתפס אם כן כיון דזה נתפס הראשון יוצא לחולין. אך אם רוצה לפדות בפחות מש"פ כשווי זה תלוי בשיטת רש"י ותוס' גיטין די"ב דעת רש"י דאין הקדש חל על פמש"פ אם כן כיון דאינו נתפס אין הראשון יוצא לחולין אבל לדעת התוס' שם דהקדש חל בפמש"פ אם כן נתפס ויוצא הראשון לחולין ולדבריהם אפשר מה דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ לאו דוקא אלא אפילו על פמש"פ ואורחא דמלתא נקט ומכל מקום אפשר נהי דהקדש חל על פמש"פ מכל מקום לחלל הוי כעין מקח דקונה מן ההקדש וקנין אפילו בהדיוט אינו פחות מפרוטה ומכל מקום יש לחלק בין קנין לחילול וצ"ע. וכן הדין במקדיש עוף לבה"ב כגון אווזים ותרנגולים נפדין ואפילו אם מתו קודם פדיון נפדים כי אין צריכין העמדה והערכה דאינו מבואר בתורה רק בהמה ועי' תמורה דל"ג תני דבי לוי אפילו חי' ואפילו עוף כו' נראה דהוא תני ולית הלכתא כוותי' וגם הוא סובר דאפילו בע"מ מעיקרא כו' ויבואר בסמוך בעזהשי"ת ואין הלכה כן כמשי"ת וכ"ה לשון הר"מ פ"ה הי"ב כל המקדיש בהמה כו' צריך העמדה כו' לפיכך אם מתו נראה דבעוף אין צריך ודינו כמו מטלטלים ע"כ נפדה אפילו לאח"מ ואינו בכלל אין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים אם שחט ראוי לאדם מישראל ואפילו אם מתה מאליה ע' רש"י חולין דק"ל ובכורות דט"ו גבי קדם מום להקדישן דהוי כדיקלא בעלמא ולא נחתה להו קדושת הגוף ופודין בכה"ג להאכילן לכלבים כו' אם כן בקדשי בה"ב דאינו ראוי לקדושת הגוף כלל אינו בכלל אין פודין כו'. ועי' פסחים כ"ט מבואר שם אף בקדשי בה"ב כגון חמץ של הקדש איכא פלוגתא למ"ד אין פודין אין לחמץ פדיון ע' תוס' שם שהקשו זה מהא דקדם מומו להקדישו דפודין ותירצו דמדרבנן אין פודין וע"ש במסקנא דרש"י ותוס' גרסי דר"א אמר כ"ע אין פודין כו' ע"ש בתוס' שכתבו כיון דהוא מדרבנן דוקא לפדות להאכיל לכלבים אין פודין אבל משום צורך אחר כגון להסיק או לשאר דברים פודין אם כן ניחא כאן דפודין לצורך אחר וכעת לא ראיתי בר"מ חילוק זה ואני טרוד כעת ולא יכולתי לעמוד בענין זה ועי' בשער המלך פ"א מהמ"א פלפל הרבה בזה.