מנחת חינוך · סימן שנ״ג, ב׳

והמקדיש בהמה הדין כך המקדיש בהמה תמימה לבה"ב אף על פי שעבר בעשה דאסור להקדיש תמימים לבה"ב ועיין בכ"ז דעובר בל"ת ג"כ ועי' בלחם משנה ומ"ל מכל מקום מה שעשה עשוי ונפדית כשהיא תמימה והדמים יפלו לבה"ב ואם הבעלים פודין מוסיפין חומש והדינים של חומש ובמה נפדה כתבתי לעיל וכאן נמי הדינים כ"ה. וכשהיא נפדה אינה נפדה אלא למזבח שכ"ד הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח עי' מ"ל כתב דנראה מהר"מ דד"ז דאינו יוצא מידי מזבח הוא מן התורה שהביא הפסוק הלזה ותמה ע"ז מש"ס דמנחות דף ק"א דמבואר דאינו אלא מדרבנן כיון דלא שכיח להגזברין דבהמה פוסלת בדוקין שבעין כו' ע"ש מה שפלפל בזה. ואיני מבין אם נאמר שהוא מן התורה ניחא מה שמביא הר"מ אח"ז הדין משקלים המקדיש נכסיו והי' בהם עופות כו' ימכרו לצרכי אותו המין דאינו יוצא מידי מזבח אבל אם הוא רק מדרבנן כיון דבהמה פוסל בדוקין שבעין אם כן עוף דאינו פוסל בדוקין שבעין למה בהקדש בה"ב עי' בשקלים דכ"ע ס"ל דאינו יוצא מידי מזבח ולמה לא יצאו העופות לחולין דל"ש הך גזירה דל"ש דבעופות אין מום פוסל רק מחוסר אבר וצ"ע. ואפשר דע"כ פוסק הר"מ דהוא מן התורה כמשניות דכאן וגם מהתוס' פ' פרת חטאת נראה דהוא גם כן מן התורה כמובא במ"ל. והמקדיש בהמה טמאה לבה"ב נפדית ג"כ בתוס' חומש כדלעיל והדמי' הם לבה"ב. והמקדיש בהמה טהורה תמימה למזבח ונפל בה מום ג"כ נפדית בתוס' חומש כנ"ל ויביא בהדמים קרבן אחר כמותה וכל הדינים הללו במקדיש בהמה שכתבנו הן קבה"ב והן קדשי מזבח שנפל בהם מום ה"ז צריך העמדה בב"ד והערכה ואם מתו קודם העמדה ואפילו אם מתו לאחר העמדה והערכה קודם שנפדו יקברו. הכלל כל שצריך העמדה והערכה אין להם פדיון לאח"מ ויקברו. ועוף של קדשי מזבח אף שנפל בו מום אין לו פדיון כלל דלא נא' אלא בהמה והוא משנה מפורשת במנחות ק"א וזה עיקר החילוק בין דבר שצריך העמדה והערכה ובין דבר שא"צ העמדה והערכה הוא זה לענין אם נפדין לאח"מ עיין מ"ל פ"א מהלכות איסורי מזבח. והנה בקדשי מזבח שנפל בהם מום אם מתו מעצמן בלאו הכי אין נפדין דאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים אך אפילו נשחטו בהכשר מכל מקום אין נפדין מחמת העמדה והערכה וכבר כתבתי לעיל לענין בהמה טמאה שהיא קדשי בה"ב אם פודין להאכילה לכלבים כו' ופודין להסיק כו' כיון שהוא רק מדרבנן כ"כ התוס' ודוקא טמאה או טהורה כמ"ש אבל במקדיש בע"מ למזבח דקדם המום להקדש מבואר בש"ס דא"צ העוה"ע וממעט מקרא והכסף משנה כאן דעתו דהר"מ ג"כ ס"ל כן ולא כלוי בגמרא ועיין בכסף משנה פ"א מהמ"א דעתו בתי' הראשון דהר"מ פוסק כלוי דאף בע"מ מעיקרו צריך העמדה והערכה ועלח"מ ומ"ל שם שדעתם דפוסק דא"צ כר"י דכתב בפי' דאם מתה תפדה ועיין בכסף משנה דגם בחיים יש חילוק בין הערכה לחוד ובין העמדה והערכה דצריך להעמידה בפני הב"ד ועמ"ל שדחה זה דאין חילוק כלל רק העמדה והערכה הוא לאפוקי לאח"מ ע"ש באריכות. והנה לפי הסכמת כולם שהר"מ אינו פוסק כלוי אם כן אפשר דגם עוף דאיתא בברייתא דלוי ג"כ דלא כלוי וא"צ העמדה והערכה. ובעוף שקדשי מזבח ונפל בו מום הפוסל כגון מח"א בלאו הכי אינה נפדית אפילו בחייה כמבואר בר"מ דעופות אין להם פדיון אך בבע"מ מעיקרו או אווזים או עופות טמאים כל הנהו דאין ראוים למזבח כלל בזה סובר לוי דמרבינן העמדה והערכה וי"ל דהר"מ אינו סובר כן דנקט כאן רק בהמה וה"ל לפרש דה"ה עוף שאינו ראוי למזבח כלל בעינן העוה"ע אע"כ סובר דא"צ העוה"ע וחי' אף על פי דג"כ נזכר בברייתא מכל מקום י"ל כיון דבכה"ת חיה בכלל בהמה לדין זה ג"כ בכלל בהמה וע' תוס' מנחות דף ק' ע"ב ד"ה העופות כו' כתבו הא דמבואר במשנה דעופות אין נפדים היינו בשקדם הקדישן את מומן אבל בקדם מומן להקדישן נפדים כדתניא בתוס' ותני לוי הכל היה בכלל העמדה בי' אפילו עופות ולע"ד דהר"מ לא ס"ל כן אך בוודאי נפדים דלא גרע ממטלטלין אך העוה"ע לא בעינן כנ"ל בדעת הר"מ ונפדים לאח"מ ג"כ להיסק כמ"ש לעיל כנ"ל. והנה בבע"ח שצריך העמדה והערכה אפילו אם שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא חיה נפדית עד שתמות והם בכלל העוה"ע וע' מ"ל מביא בשם התוס' דוקא ישראל בטמאה או נכרי בטהורה דאינה ניתרת באכילה אבל ישראל בטהורה דניתרת באכילה היא כמתה ואינה נפדית ע"ש. ועיין במצוה הקודמת הבאתי דברי הר"מ דהתפסה בטעות הוי התפסה ואין שאלה בהתפסה דה"ל כמו תמורה דהוא סוף הקדש אפשר דכאן ה"נ הדין כן אם פודה ואמר זת"ז אפילו בטעות הוי הקדש ואין שאלה או אפשר דשם דאמר זו כזו או תמורה דעכ"פ אין ההקדש ראשון יוצא לחולין בהתפסה ל"מ שאלה אבל כאן כיון דע"י התפסה זו יוצא הראשונה לחולין ואם שואל עליה הוא חולין והראשונה חוזרת להקדש אפשר בכה"ג מהני שאלה וצ"ע. ואם קטן יכול לחלל אני מסופק. והנה אם הוא בדרך מקח כגון שהגזבר מוכר נראה דדינו כמו הדיוט וקטן קנה בדעת אחרת מקנה או אפשר דנתינתו בדמים אינה נתינה כסברת המ"מ ה"נ כאן אם הוא בדרך חילול אם כן אין הראשון יוצא לחולין רק אם זה הקדש שנתפס ע"י חילול הראשון נראה דקודם שהגיע לעונת נדרים דאין הקדשו הקדש אם כן לא נתחלל אך בהגיע לעונת נדרים דהקדישו הקדש נתפס זו ויצא הראשון אך אפשר כיון דאין מעשיו כלום ל"מ החילול שלו כלל דדוקא מקח או מתנה מהני ע"פ הדברים המבוארים אבל בכה"ת ה"ל קטן דאין מעשיו כלום ה"נ ל"מ מעשיו וצ"ע. שוב ראיתי בתוס' גיטין דף ס"ה ד"ה ופדו כו' עמדו בזה גבי מע"ש דמאי מהני פדיית קטן הא אין מעשה קטן כלום כו' ותירצו דבהגיע לעונת נדרים מהני ע"ש אם כן ה"נ. ונראה דאפילו בדרך מקח מכל מקום כיון דהקדושה חל על הפדיון ל"מ לכ"ע פחות מעונת נדרים כנ"ל. ומ"ש הרהמ"ח כ"פ דהכהן מעריך ל"ד עיין בסנהדרין ובר"מ דצריך העמדה לפני ב"ד וכן הערכה רק גבי קרקעות בעינן תשעה וכהן ע"ש. ולפמ"ש לעיל דחומש אינו מעכב אם כן ה"ל רק מצוה דצריך ליתן חומש אם כן אפשר בקטן הפודה א"צ ליתן חומש כי לאו ב"מ הם. גם הבאתי לעיל דהמקדיש תמימים לבה"ב עובר בעשה צ"ע אם דוקא בבהמה דנפ"ל משור ושה כו' או אפשר אף עוף תמים ושור לאו דוקא. וגם קדשי מזבח שנפדה במום המקדיש מוסיף חומש ולא המתכפר. והנה בעסקי במצוה זו הפסקתי הרבה בין הפרקים מחמת טרדת נשואי בתי תי' ע"כ איני מאריך השי"ת יגמור עלי לשנות פ"ז: