מנחת חינוך · סימן שנ״ב, ג׳

וע"כ כתבנו הדינים של בהמת הקרבן עתה נכתוב הדינים של החולין איזה מהם נתפס. והנה אינו נתפס רק בהמה ואפילו צאן בבקר או בקר בצאן נתפס ועופות ושאר דברים כל שאינו בהמה טהורה אינו נתפס כלל ובהמת הקדש כתבנו לעיל דאם הי' בע"מ קבוע קודם להקדש אינו עושה תמורה מכל מקום בהמת חולין שיש בה מום קבוע והמיר בה נתפס בקדושת תמורה כ"ה גזירת הכתוב ומכ"ש רובע ודומיו והממיר באלו החמשה כלאים וי"ד וטרפה וטומטום ואנדרוגינוס אם היתה הבהמת חולין א' מה' הנ"ל אינה נתפסת כלל וה"ז כמו שהמיר בחמור כו' וגרע מבע"מ קבוע עיין ר"מ כיון שאין במינם קרבן ועי' בגמרא בהמה שחציה קודש וחציה חול אין נעשית תמורה וכן ג"כ אברים כגון האומר אבר זה של החולין תחת עולה זו אינו נתפס כלל ואפילו באבר שהנשמה תלויה בו דתחלת הקדש קדושה כולה מכל מקום אינה נתפסת בתמורה עי' בגמרא די"א וע' תוס' דכ"ו כתבו דאם אמר חציה חולין זה תחת קודש נתפסה כולה ועדיף מאבר שהנשמה תלויה בו ומודה ר"י בזה ע"ש. וכן העוברים אם אמר עובר שבבהמה זו תחת קרבן זה אינו נתפס ופשוט דבהמת חולין השותפים אם הוא מדעת כל השותפים נתפס בתמורה דגזירת הכתוב הוא רק בקרבן השותפים אבל לא בחולין אבל אם בלא דעת השותפים דאינה נתפסת כולו כי אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אף חלקו שלו לא נתפס כי אין ממירין באברים ואף לפמ"ש בשם התוס' דבחצי נתפס היינו דוקא שם שיהי' כולו קודש מחמת דמתפשט הקדושה בכולה אבל כאן דאינו קדוש רק חציה ולא חלק השותף בוודאי אינו נתפס כלל כנ"ב. ואין אדם ממיר קרבנו בבהמה שאינו שלו כי א"י להקדיש דבר שא"ש דכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו כו' מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו כו' והנה בדף ט' מבואר האי בשל אחרים ה"ד אי נימא בהמה דהקדש דידי' וחולין דעלמא מי מצי מקדיש דבר שאינו שלו ואלא הקדש דעלמא כו' מי מצי מתפיס בדבר שא"ש ואמרינן לעולם הקדש דעלמא וחולין דידי' וכגון דאמר מרי' דהקדש כל הרוצה להמיר בבהמתו יבא וימיר ונראה מהש"ס דוקא הקדש דעלמא וחולין דידיה הוא דמהני אם אמר בעל ההקדש כל הרוצה כו' אבל בחולין דעלמא אף שאמר בעל החולין כל הרוצה כו' וכן הר"מ כתב אין אדם ממיר בהמתו בקרבן שאינו שלו ואם אמר בעל הקרבן כל הרוצה כו' ה"ז מומר המיר קרבנו בבהמה שא"ש אינו תמורה דאין אדם מקדיש כו' ולא כתב כאן דאם אמר כל הרוצה מבואר דכאן ל"מ באומר כל הרוצה. ולכאורה צריך טעם לחלק ביניהם ונראה כמ"ש לעיל דבבהמה שלו כיון דהוא יכול להקדיש רק דא"י להתפיס בדבר שאינו שלו א"צ שליחות כלל רק נתינת רשות אם כן מהני כל הרוצה אבל אם א' רוצה להקדיש איזה דבר בוודאי לא מהני נתינת רשות בלא שליחות כמו קדושין וגירושין ומקח וממכר וגדולה מזו דעת המהרי"ט ח"א דאף בשליחות אין אדם עושה שליח להקדיש בהמתו דמילי נינהו ואם כי דבריו תמוהים דמבואר להדיא כאן בתמורה דף יו"ד א"ר אם כן מצינו כו' כגון דשוויא שליח לאקדושי הרי דיכול להקדיש ע"י שליח ועי' במחנה אפרים פ"ז מה' שלוחין על כל פנים וודאי שליחות בעינן וכאן כיון דהוי עבירה ואין שלד"ע השליחות בטל וכסברת התוס' בב"מ ע"כ ל"מ כאן כל הרוצה כו' אף שהוא לשון שליחות בתרומה כמ"ש לעיל מכל מקום אפילו שליחות ממש לא מהני מטעם הנ"ל אבל בבהמת קודש א"צ שליחות כלל ומוכח כמ"ש לעיל. והדברי' בעניני שלד"ע ארוכים. וכל אישי ישראל הן אנשים והן נשים וכל האישים ממירין ונתפס ולוקין על הלאו ולוקין רק ארבעים עתו"ס דלחד תי' לוקין שמונים ועבלח"מ. וקטן שהגיע לעונת נדרים היינו מופלא הסמוך לאיש דאין לוקין דלאו בר עונשין אך אם עושה תמורה זהו אבעיא בש"ס כיון דלאו בר עונשין הוא אפשר אינו עושה תמורה ואמרינן את"ל דעושה תמורה כו'. ואע"פ שדרכו של הר"מ לפסוק כאת"ל מכל מקום פסק דהוי ס' תמורה ועבכ"מ כתב דלא הי' בגירסת הר"מ את"ל ודין עכו"ם כתבנו לעיל. והנה בכל נדרים והקדשות הקדש טעות אינו הקדש וכאן גבי תמורה גזירת הכתוב דתמורה בטעות הוי תמורה ודעת הר"מ במתכוין להקדיש כגון שרצה לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים כו' לוקין על הלאו וגם נתפס אבל בשוגג גמור כגון שדימה שמותר להמיר כו' נהי דנתפס מכל מקום אין לוקין דעל שוגג גמור ל"ש מלקות ע' ראב"ד וכ"מ ובתוס' ד"ב ע"א ובדט"ז דיש סוברים דאפילו בשוגג גמור לוקין ע"ש דהוא גזירת הכתוב ועבכ"מ ולחם משנה וכיון דתמורה חל ההקדש אפילו בטעות אין שאלה בתמורה דשאלה משווי לי' נדר טעות וכאן בטעות נמי קדוש עיין בסוגיא דנזיר גבי הריני נזיר מגרוגרת כו' וכ"ה פ"ד מה' נדרים ה"ז ואין נשאלין על התמורה עכ"ל ועיין כסף משנה כ' טעם זה. ותכ"ד לאו כדיבור אפילו החולקים על הר"מ בהקדש מכל מקום כאן דחל בטעות ותכ"ד דיכול לחזור הוא מטעם טעות עי' בסוגיא דנזיר שם אם כן תכ"ד לאו כדיבור דמי עקצה"ח סי' רנ"ה באורך ועיין ר"מ פ"ו מהלכות ערכין דעתו כפי מה שפי' בו הל"מ דהתפסה בטעות בלא תמורה כגון בהמת הקדש והתפיס בה בהמת חולין בטעות ג"כ הוי כמו תמורה דחל בטעות ואין נשאלין על הנתפס ועמ"ל מה שפלפל בזה ומביא דברי המבי"ט ע"ש ועי' בנזיר דל"ב ומובא במ"ל שם דמבואר שם בגמ' דוקא על התמורה אין נשאלין היינו על הבהמה שהמיר אבל אם נשאל על הראשונה אם כן לא הי' הראשונה הקדש כלל ממילא התמורה ג"כ חולין דה"ל כאילו המיר חולין בחולין ופשוט דגם אין לוקין אם נשאל על הראשונה וז"פ. ואם קטן הקדיש בהמתו והוא מופלא סמוך לאיש ואמר כל הרוצה להמיר ימיר כו' אם אחר יכול להמיר לדעת התוס' שהבאתי לעיל דאם הוא בעצמו א"י להמיר לא עביד שליח אם כן כאן דהוא ס' באחר ג"כ ממיר בספק. אך באמת אפילו אי נימא כאת"ל דעביד תמורה מכל מקום אחר אינו ממיר כיון דהוא מטעם שליחות לשיטת התוס' וקטן לאו בר שליחות הוא אם כן אם אחר ממיר אינו תמורה כלל אך לשיטת הר"מ שכתבתי שאינו מטעם שליחות רק מטעם נתינת רשות מכל מקום אני מסופק כאן אפשר כיון דקטן אין במעשיו ולא בדיבורו שום ממש רק גבי נדרים והקדישות גזירת הכתוב דמופלא סל"א כו' אבל נתינת רשות שלו גם כן ל"מ כמו בכל התורה דאין במעשיו ובדיבורו כלום וצריך עיון: