מנחת חינוך · סימן שנ״ב, ב׳

ואם העכו"ם הקדיש קרבן דקיימא לן נודרים נו"נ אם יש בה תמורה עש"ס תמורה ד"ב ע"ב וברש"י ותוס' וכ"ד הראב"ד בהשגות נראה דהדין כ"ה דהעכו"ם עצמו כיון דהוא לאו בר עונשין על הלאו הזה א"י להמיר ואין התמורה נתפסת כלל הן בקרבן שלו והן בקרבן של ישראל שאמר כל הרוצה להמיר כו' מכל מקום עכו"ם לאו בר תמורה נינהו ואם אמר עכו"ם על קרבנו כל הרוצה להמיר כו' והמיר בו ישראל גם כן אינו תמורה כיון דהעכו"ם א"י לעשות תמורה לא מהני למעבד שליח ע"ש בתוס' ד"ה קתני כתבו כן להדיא. ואם עכו"ם הפריש קרבן שיתכפר בו ישראל דקיימא לן דמתכפר עושה תמורה והמתכפר הוא ישראל ורוצה להמיר או שנתן רשות כיון דההקדש על ידי עכו"מ הוא אבעיא בש"ס אם נתפס בתמורה ועלתה בתיקו. אבל דעת הר"מ דקדשי עכו"מ אין עושין תמורה נראה דאפילו על ידי ישראל כגון שאמר כל הרוצה כו'. ועכו"מ עצמו אם הפריש להתכפר בו ישראל והישראל נתן רשות להמיר והעכו"ם מימר הוא ספק. ונראה דג"כ בקדשי ישראל ברשות ישראל הוי ספק אם העכו"מ מימר ואפשר בקדשי ישראל ממיר בודאי רק כאן כיון דתחלת הקדושה הי' ע"י עכו"מ הוי ס' כי העיקר תלוי במה שהקדיש העכו"מ עלח"מ. והנה למעיין בש"ס דף ט' דאינו מתפיס בהקדש שאינו שלו רק דאמר מרי' דבהמה כל הרוצה להמיר יבא וימיר נראה דלשון שליחות בעינן וכה"ג הוי לשון שליחות כמבואר בנדרים גבי תורם את תרומתו דגם בתרומה דבעינן שליחות ובזה הלשון הוי שליח אבל לשון גרוע כגון כל המימר אינו מפסיד דכה"ג בתרומה ל"מ ע"ש בר"נ אם כן ה"נ ל"מ דשליחות בעינן אם כן קצ"ע על התוס' שהבאתי דכתבו אם העכו"ם אינו ממיר א"י הישראל להמיר ע"י אמירת העכו"ם כל הרוצה כו' כיון דהעכו"ם אינו ממיר אינו עושה שליח בלאו הכי איך נעשה שליח לעכו"ם הא קי"ל אין שליחות לעכו"ם אך התוספות חדא נקטו דליתא בדנפשי' ואין נ"מ לדינא אך על הר"מ קשה שכתב הקדיש עכו"ם להתכפר בו ישראל והמיר בו עכו"ם ה"ז ספק כו' וע"כ שאמר המתכפר כל הרוצה דמתכפר עושה תמורה ולא המקדיש וכ"כ הלחם משנה וז"פ וא"כ איך הוי ספק הא אין שליחות לעכו"ם כלל וגם קשה לשיטת תוס' ב"מ דאשלד"ע השליחות בטל אם כן האיך ממיר באמר כל הרוצה כו' הא הוא עבירה ונתבטל השליחות ע"כ נ"ל דלא צריך כאן שליחות רק גילוי דעת דאם הוא מסכים שימירו בשלו מהני והגמרא נקט כמו שם בנדרים ולא נחית לדקדק בזה אבל שליחות א"צ כנ"ל אך לפ"ז צ"ע על התוס' שהבאנו דאפשר דעכו"מ אינו ממיר מכל מקום הישראל ממיר כיון דא"צ שליחות וצ"ע. וקרבן צבור וקרבן של שותפות אינו עושה תמורה והמניח קרבן ליורשיו אם הוא יורש א' ממיר דאם ימיר כו' לרבות היורש ואם לשני בניו אינו עושה תמורה דהוי כשותפים ושותפים אין עושין תמורה ועלח"מ פי"ד מהמעה"ק. ופר כה"ג ביה"כ כיון דאחיו הכהנים מתכפרים בו ה"ל כשל שותפים ואין עושה תמורה ומבואר כ"ז בר"מ. והנה לעיל כל הדינים שכתבו שאין עושין תמורה נרא' כמו דאין נתפסים בתמורה ה"ה איסור לאו ליכא בהם ובהי"ז כ' הר"מ מפורש גבי כלאים כו' דאין לוקין והדינים הקודמין דאין עושים תמורה סתם הר"מ ולא כ' דלוקין וגם לא כתב דאין לוקין ובדין זה דצבור ושותפים כ' בה"ג א' מן השותפים שהמיר או בקרבנות צבור כו' ה"ז לוקה ואין התמורה קודש כו' סובר כאן דעוברים על הלאו ולוקין אך דאינו נתפס התמורה והכסף משנה כתב דיצא להר"מ דמבוא' דאין עושים ואינו מבואר דמותר להמיר משמע דלאו יש. ואיני מבין דבמשנה מבואר ג"כ דעופות ומנחות אין עושין תמורה וקדשי ב"ה אין עושין תמורה ואינו מבואר במשנה דמותר להמיר ולמה לא כ' הר"מ בהי"א ובהי"ב דאין עושין תמורה ולוקין ועי' בתמורה ד"ב ע"ב להגירסא בגמ' מבואר להדיא דצבור ושותפים ליכא עונש ע"ש אך אפשר הר"מ הי' לו הגירסא המובא ברש"י שם ע"ש אבל על כל פנים מנ"ל זה שוב ראיתי בת"ח על הגליון עמד בזה וגם בלחם משנה פלפל בזה.