מנחת חינוך · סימן שנ״ב, א׳

שלא נמיר כו'. מצוה שנ"ב להיות התמורה קודש כו'. שני מצות אלו כלולים יחד ודינים אלו הם בר"מ ה' תמורה והוא ענין ארוך ועמוק ונכתוב קצת בקיצור כדרכי. כל בהמה שהיא קדשי מזבח הן קדשי קדשים והן קדשים קלים נוהג דינים אלו דתמורה דעוברים על הלאו הזה ונתפס בתמורה והעופות והמנחות אין בהם דין תמורה דבהמה כתיב וכן קדשי בה"ב אין בהם ד"ת וילפינן בש"ס ע"ש. וכיצד הוא התמורה אם היו עומדים לפני בעל הקרבן בהמת הקרבן ובהמת חולין ואמר על בהמת חולין זה תחת זה או ה"ז חליפת זו ואצ"ל אם אמר ה"ז תחת חטאת זו או תחת עולה זו וכן אם אמר ה"ז תחת חטאת שיש לי בתוך ביתי ויש לו עובר בלאו ונתפס בתמורה אבל אם אמר על בהמת חולין ה"ז תחת חטאת או תחת עולה לא אמר כלום דצריך שיהיה ההקדש ידוע ומיוחד עיין ברע"ב ואפילו הקרבן בע"מ מכל מקום בלשון תמורה נתפס ועובר בלאו אם לא בלשון חילול ודוקא בקדם הקדשו את מומו שנפל בו מום אחר ההקדש או הקדיש בע"מ עובר ואח"כ נפל בו מום קבוע דהי' בו קדושה חמורה אבל אם קדם מום קבוע להקדשו אין חל אלא קדושת דמים ואינו עושה תמורה כ"ה בחולין דק"ל ובכורות י"ד במשנה ומבואר כאן בר"מ פ"א הי"ג מבואר שם בבכור ומעשר קדושה חלה עליהם אפילו קדם מומן להקדישן והר"מ אינו מביא כאן ד"ז אך סמך אמ"ש בה' מעילה לענין פדיון דנחשב ג"כ במשנה זו וגם הוא פשוט כמבואר כ"פ א"צ לפרש. הכלאים [והטריפה] ויוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס אם היה הקדש ג"כ אין איסור בתמורה ואינו נתפס. והנה כל אלו החמשה אם קדמו להקדישן אין קדושה חלה עליהם כלל כמו עצים ואבנים עיין ר"מ פ"ז מהא"מ אין חידוש אם אין בהם דין תמורה כמו קדם מום קבוע להקדיש'. אלא בטרפה וי"ד משכחת שיהיה הקדישן קודמים שהקדישה ואח"כ נטרפה או הקדיש ולד ואח"כ יצא דרך דופן. והבע"מ שקדם הקדישו את מומו חל הקדש לענין תמורה מכל מקום כאן אינו חל כלל דנפ"ל בש"ס וע"ש הטעם דאין במינן קרבן ואסורים באכילה עיין בגמרא. ובכלאים וטומטום ואנדרוגינוס ל"מ הקדיש קודם למום רק בולדות קדשים ואליבא דר"י דממירין בולדות אבל לדידן דאין ממירין בולדות ל"ש תמורה בלאו הכי אך הר"מ תפס זה הטעם דכולל כל הה' ובאלו חמשה אין ממירין כלל וא"ע אלא נתפס. הרובע והנרבע הרי הם כבע"מ ועושין תמורה וכן כל כיו"ב כ"ה לשון הר"מ וכיוצא בהן היינו אלו שחישב הר"מ פ"ג מהל' איסורי מזבח מוקצה ונעבד אתנן ומחיר מח"ז ע"ש שכתב דהמקדיש אלו ה"ל כמקדיש בע"מ עובר וא"כ אפילו קדמו דברים הללו להקדישן עושין תמורה כמו המקדיש בע"מ עובר וע"ש עוד. הכלל כ"ה דקדושה חלה כבע"מ עובר עושה תמורה כי בע"מ עובר אפילו קדם מומו להקדש עושה תמורה. ואין נתפס באברים כגון שאמר בהמת חולין תחת יד או רגל של בהמת הקדש זו אינו תמורה. ונראה אפילו אם אמר תחת לב או כבד אבר שהנשמה תלויה בו מכל מקום אינו תמורה עיין תמורה דף י' ועיין בדף כ"ו תוס' ד"ה מהו דתימא כתבו דאף דאין ממירין באברים מכל מקום אם אמר תחת חציו של בהמת קודש נתפס התמורה דצריך לחלק בין חציו לאברים ע"ש. ואין ממירין בעוברין אם אמר בהמת חולין זו תחת עובר של בהמת קדשים אינו נתפס וכגון שהקדיש ולד במעי אמו דפסקינן דקדוש או שהקדיש בהמה מעוברת היא וולדה מכל מקום גזירת הכתוב דאין עושה תמורה אבל בהמת הקדש שנתעברה אפילו יצא לאויר העולם אין עושה תמורה דולד אינו עושה תמורה כמבואר בסמוך ועלח"מ. בהמה שחציה קודש וחציה חול כגון בהמה של שני שותפים והקדיש א' החצי שלו והמיר אח"כ אין נתפס בתמורה כ"ה בר"מ מהתוספתא עבכ"מ. ואין התמורה עושה תמורה וכן ולד קדשים שהוא קדוש ומכל מקום אין עושה תמורה דהוא גזה"כ. חטאות המתות אין עושין תמורה. וחטאות שדינן שיהיו רועות עד שתפול מום ותמכור עושין תמורה כ"ה במשנה דף כ"ב. המפריש נקבה לפסח או לעולה או לאשם הואיל וירדו לקדושת דמים והם תמימים עושין תמור' אבל בחטאת ששינה כגון הדיוט שהפריש שעיר או כה"ג שהפריש פרה אין עושים תמורה כיון ששינה בחטאת וכל המשנ' בחטאת אינו לא קדושת הגוף ולא קדושת דמים וער"מ פ"ד מפסהמ"ק ובלחם משנה היתה בהמת הקדש אינו שלו דהוא קרבן של אחר א"י להמיר בו דא"י להמיר בקרבן שאינו שלו ואם אמר בעל הקרבן כל הרוצה להמיר בבהמתו יבא וימיר ה"ז תמורה. והמקדיש בהמתו כדי שיתכפר בו אחר המתכפר עושה תמורה דה"ל כמו בהמתו ואין המקדיש עושה תמורה דה"ל כמו קרבן של אחר. ואין הכהנים עושים תמורה בקרבנות שנתנו להם אחרים להקריב דאינו שלהם דהם זוכים בבשר לאחר זריקת דמן ולאחר הקטרת אימורין ואפילו בבכור שבא לידם דהוי שלהם מכל מקום אין ממירין כיון דתחלתו ביד ישראל הוא והבעלים יכולין להמיר בבכור שלהם כ"ז שלא נתנו לכהן דהוי כמו כל הקרבנות וכן כהן בבכור שנולד לו יכול להמיר וז"פ.