ובענין השומא ששמין באומר דמי עלי מבואר בש"ס בערכין דף י"ט כמה אבעיות ומקצתן נפשטו באת"ל וקצת' נשאר בספק והר"מ השמיט כ"ז וכבר עמד ע"ז הלחם משנה פ"ב כאן ה"ג ע"ש. וער"מ פ"ח כאן מבואר דחייבי ערכין אם גובין מטלטלין הוא בג' שמאין ואם גובין קרקע צריך עשרה וא' מהם כהן וכן בחיובי דמים השומא צ"ל בעשרה וא' מהם כהן כגון אם שמין את האדם הן כולו והן דמי אבר כגון יד ורגל צריך עשרה וא' מהם כהן עיין בסנהדרין ובמגלה ועיין בתוס' מקשים למה לא בעינן י"א דאין ב"ד שקול ע"ש ועי' בס' ט"א במגלה שפלפל אם מחולקים בשומא אי אזלינן בתר רובא או לא אזלינן בתר רובא וצריך הסכמת כולם ע"ש ואין כאן מקומו להאריך. ועיין בש"ס דנזיר מובא בקצה"ח סי' רנ"ה דתכ"ד היא בחזרה דוקא בדבר שראוי בשאלה אבל אם אינו בשאלה גם תכ"ד א"י לחזור דהוי רק כמו הקדש טעות ואם ליתא בשאלה דגם שאלה הוי הקדש טעות אם כן א"י לחזור בתכ"ד ע"ש באריכות. והנה לפמ"ש דבמופלא אפשר ליתא בשאלה וגם בעכו"ם עיין לעיל אם כן א"י לחזור תכ"ד ג"כ אך כבר כת' לעיל בלאו הכי אין חיוב עלי' ואין כופין אותם ויש עוד להעיר בדיני תכ"ד וא"ר להאריך. והאומר משקלי עלי או משקל פ' עלי אם פי' כסף או זהב נותן משקלו כמו שפי' ואם לא פי' הכל לפי ממונו ודעתו אם הוא עשיר או נדיב או כילי ונותן מדברי' ששוקלין באותו מקום ומבואר בש"ס דאפילו מקצתם שוקלים ומקצתם כיילי יכול ליתן והר"מ השמיט זה עכ"מ ולח"מ. והאומר עמדי עלי עיין ר"מ כאן פ"ב הרבה אבעיות דלא"פ ופוסק הר"מ דהם ספק ונותן עד שיאמר לא לכך נתכונתי ואם מת יתנו היורשים פחות שבלשונות ועיין כסף משנה ולחם משנה הטעם דלגבי' דידי' הוי ס' איסורא דבל יחל הוי לחומרא אבל לגבי יורשים דלא הוי איסורא דנודר ומת אין הבנים צריכים לקיים רק מחמת שעבוד נכסי וה"ל ס' ממון ולקולא וד"ז לחלק בין עצמו ליורשים מחמת ס' איסורא וס' ממון ע' יו"ד סימן רנ"ט ובח"מ סי' ר"נ ורנ"ה והדברים ארוכים. ועיין ר"מ ובמ"מ אם ממשכנים על ערכין או דמי' אין מחזירין כסות יום וכסות לילה והרב המגיד לא הראה מקומו ועי' בה"ז דהוא ש"ס מפורש ב"מ דף קי"ד וכן רשם המ"ל. ובמ"ש לעיל דגובין לח"ד וערכין בין קרקעות בין מטלטלים אי שטרות בני גוביינא הם עיין ח"מ סימן ק"א וכן הדין גם כאן ונראה ג"כ דדין שעבודא דר"נ שייך גם לגבי הקדש דהבעלי חובות משועבדים להקדש. ואין להאריך:
מנחת חינוך · סימן ש״נ, ז׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
