מנחת חינוך · סימן ש״נ, ו׳

ונשאלין על הדמים וכבר כת' לעיל דין שאלה לענין מופלא סל"א דישראל וגם דין מופלא סמוך לאיש בעכו"ם כאן ג"כ הדין כן. ואם מת הנידר אף על פי שעמד בדין כ"ז שלא נקצץ הדמים פטור ואם מת הנודר והנידר קיים אם היה העמדה בדין אז אם אמרינן דמע"פ גובה מן היורשים חייבין היורשים לשלם עיין ר"מ ובראב"ד. ודמים אין להם דין השג יד אלא מחויב ליתן כל מה שיש לו ואפילו נתן השאר עליו חוב הכלל אינו נפטר בהשג יד וצריך לשלם הכל יחד ג"כ ממשכנים הכל כדלעיל וא"צ לכפול וג"כ חייב באחריות ואינו קדוש עד שיגיע ליד הגיזבר כערכין ובערכין אם אומר ערך אאבר שאין הנשמה תלוי בו לא אמר כלום ובדמי אם אמר דמי יד או רגל שמין כמה שוה היד או הרגל ונותן להקדש וכיצד שמין עיין ר"מ פ"ב ובאבר שהנשמה תלוי בו נותן דמי כולו כמו ערכין והאומר חצי דמי עלי נותן חצי דמיו. והנה במ"ש לעיל דבערכין וה"ה בדמים לשיטת הר"מ פט"ו מה' מעה"ק דבהקדש תכ"ד לאו כדיבור דמי ה"נ. שוב נתיישבתי דכאן מודה הר"מ דיכול לחזור תכ"ד דדוקא במקדיש איזה דבר דחל ההקדש א"י לחזור אבל דרך משל באומר הרי עלי להקדיש בית זה או שור זה עדיין לא חל ההקדש ומותר בהנאה כי לא נתקדש עדיין רק דחייב להקדש מחמת בל יחל וב"ת וככל היוצא מפיו עיין ר"מ כאן פ"ו ופכ"ב מה' מכירה ועיין בכ"מ ובטח"מ סימן רי"ב אבל אין זה הקדש זה הוי נדרי הקדש ומחויב לקיים וגם אמירתו לגבוה כמסירתו וגם נשתעבד נכסיו כמו חוב דהוא חוב עליו מן התורה עחה"מ קצה"ח סי' ר"צ אבל על כל פנים אינו הקדש רק נדרי הקדש ובכה"ג לא מצינו להר"מ שיסבור דתכ"ד לאו כדיבור דמי רק בהקדש עצמו ע' בדבריו וא"כ כאן נמי דמחויב ליתן אבל אינו קדוש אפילו בהפריש עד שיגיע ליד הגיזבר כמבואר בר"מ שהבאתי לעיל אם כן ה"ל כמו שנדר שיתן להקדש ה"ל נדרי הקדש אם כן יכול לחזור תכ"ד כמו שאר נדרים ושבועות אך בתוס' מנחות דף פ"א ע"ב ד"ה תודה מבואר דאף בכה"ג א"י לחזור תכ"ד ע"ש דשם מיירי באומר הרי עלי תודה כו'. אך נראה דהתוס' נתנו שם טעם דתכ"ד א"י לחזור מחמת אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אם כן גם בנדרי הקדש שאמר הרי עלי ג"כ הוי כמסירה דא"צ קנין אם כן שפיר גם בכה"ג א"י לחזור אך אין טעם זה מוכרח ואפשר הוא מחמת חומר הקדש כמו מגדף כו' אם כן נראה דוקא במקדיש ד"ז כמו שמבואר ה"ז עולה וכן גבי תמורה אבל באומר עלי דאינו הקדש רק שצריך לקיים להפריש ולהקדיש נראה דמודה הר"מ דהוי ככל הנדרים דיכול לחזור בתכ"ד ועיין נדרים כ"ט ע"ב סוגיא דבר פדא דהמקדיש בהמה לאחר ל' יום דא"י לחזור ול"ד למקדש אשה לאחר ל' יום דיכול לחזור שא"ה דאמל"ג כמסלה"ד ועיין ברא"ש שפי' שחייב לקיים דבריו מטעם נדר ול"מ הדר ביה ועיין ר"נ כתב דהוי כמעכשיו אם כן אפ"ל להרא"ש כיון דל"מ חזרה מטעם נדר אפשר בתכ"ד יכול לחזור ולהר"ן הוי תיכף הקדש א"י לחזור לשיטה זו בתכ"ד ואפשר דאף להרא"ש שם אינו מחוסר רק זמן וממילא קדוש לאחר ל' ה"ל כמו מקדיש אבל באומר הרי עלי דמחוס' הפרשה ובפרט כאן גבי ערכין ודמים דאפילו לאחר הפרשה אינו קדוש עד שיגיע ליד גיזבר ה"ל רק נדרי הקדש ומודה הר"מ דיכול לחזור בו הכלל נ"ל דוקא באומר ה"ז הקדש דבדיבורו מקדיש ה"ל בכלל לשון הש"ס בר ממקדיש אבל בהרי עלי דאינו הקדש רק דצריך ליתן ויתקדש אין זה בכלל מקדיש שבש"ס וה"ל נדרי הקדש וצריך ליתן משום ב"י ומוצא שפתיך ה"ל ככל הנדרים דיכול לחזור בו תכ"ד והיא הערה נכונה בעזהשי"ת ועיין בס' בה"ז ואין כאן מקומו להאריך בעניני תכ"ד הארוכי'.