מנחת חינוך · סימן שמ״ז, ה׳

העבד הג' היינו שקנה עכו"ם ומל וטבל אותו לשם עבדות נקנה להאדון ג"כ קה"ג והעבד זה חייב במצות כנשים ובעזה"י בח"ז ביארתי בכל מצוה דין העבד הזה ובעבד הזה דברה תורה בהרבה מקומות בש"ס ופוסקים והעבד הזה ההורגו נהרג עליו והרב ישנו בדין יואו"י וקנס והרבה דינים. והעבד הזה אסור ליקח ישראלית או מדאורייתא או מדרבנן. ודעת התוס' שמותר בנכרית כמ"ש לעיל ואין כאן מקומו. והעבד הזה או שפחה שטבלה ג"כ הדין כן נקנים להאדון ויש לו ג"כ בהם קה"ג וידו כיד רבו לכל הדברים ומה שקנה עבד כו' ונקנה לישראל אם ישראל קונה אותו בכסף ושטר וחזקה דאתקש לקרקעות וג"כ במשיכה וחליפין עיין בש"ע ואם משחררו האדון הוא כישראל גמור לכל דבריו ויש לאדון בו קנין ממון כמ"ש וג"כ קנין אישות דאוסר אותו בב"ח ואינו חייב במצות ולאחר שישתחרר הוא ישראל גמור. ובאיזה דרך הוא השחרור בכסף ע"י אחרים שנתן הא' כסף לאדון שיוצא בו לחירות או שנתנו לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו כדרך המבואר בש"ע ע"ש וכסף הוא גומר השחרור ויוצא לחירות והוא ישראל גמור ונפקע ע"י כסף הן הקנין ממון והן קנין אישות. וחליפין יש דיעות אם גומר השחרור או אינו גומר רק מפקיע השעבוד ממון וצריך ג"ש להתירו בב"ח עיין בש"ע. וקונה א"ע בשטר שחרור היינו האדון נותן לו ש"ש. והשחרור הרבה דינים יש בו כגט היינו שצ"ל לשמה ופסול שלא לשמה ושאר דברים עיין בש"ע וזה נלמד בג"ש דלה לה מאשה והאדון יכול לגרש את העבד בע"כ כמו ג"א ואע"פ שיד העבד כיד רבו מכל מקום גיטו וידו באין כא' ובגט זה נעשה ב"ח גמור מקנין ממון ומקנין אישות וכן מזכין לו הגט ע"י אחר כי זכות הוא לעבד שיוצא מת"י רבו לחירות ומבואר בש"ע דאם מזכה לו ע"י אחר אם העבד מוחה בידו מלקבלו לא יצא לחירות אף על פי דזכות הוא מכל מקום אם מוחה בפירוש לא יצא לחירות אך הרשב"א בקדושין כ' דדעתו כיון דהוא זכות גמור דנתחייב במצות כישראל וגם יכול לשחררו בע"כ מהני ע"י אחר אפילו עומד וצווח ע"ש והובאו דבריו באבני מלואים סי' א'. וג"ש שנכתב שלא לשמה דעת הפ"י כיון דלשון הג"ש הרי את לעצמך כו' לא גרע משטר קנין מ"ל מכרו לאחר או מכרו לעצמו והקצה"ח כתב דע"י עצמו ל"מ דכה"ג ל"א גיטו וידו באין כא' ע"ש בסי' ר'. אך ע"י אחרים מהני דזכות הוא לו אך צריך ג"ש דאינו מפקיע רק מידי ממון דקנה עצמו ואינו גומר רק כסף או ש"ש שהוא כמו גט ע"ש. ופשוט דשטר קנין ל"מ בע"כ ובפרט כאן דהוא ע"י אחרים ל"מ אף לדעת הרשב"א שהבאנו חדא דאפילו הי' מהני ע"י עצמו מכל מקום לאו זכות גמור הוא כיון דאסור עדיין בב"ח עד שיגיע לידו ש"ש וז"פ. ויוצא ג"כ בר"א ודין ר"א עיין ר"מ וש"ע ובר"א אינו נפקע מהאדון רק שעבוד ממון אבל צריך ג"ש להתירו בב"י. והמפקיר עבדו ג"כ יוצא לחירות וצריך ג"ש ויש עוד הרבה ענינים שחז"ל קנסו שיצא לחירות וצריך ג"ש עיין ר"מ וש"ע. וכל הנהו דצריכין ג"ש אף אם מת האדון כותבים היורשים הש"ש. וגר שמת עבדים גדולים שהניח זכו בעצמן והרי הם ב"ח אף דאין כאן מי שיכתוב להם ג"ש מכל מקום אמרינן בגיטין דעבדו כאשתו וא"צ ג"ש. ואם הניח עבדים קטנים כל הקודם זכה בהם כי אין להם יד בעצמן לזכות מן ההפקר ואם לא זכה בהם שום אדם עד שהגדיל זוכה בעצמו אך דעת הרמ"ה בטור נהי שזוכה בעצמו לענין ממון מכל מקום איסורא לא פקע דהאיסור אינו נפקע רק בשעת מיתת הגר וכיון דלא נפקע שוב לא נפקע אח"ז. ועבשו"ע ובט"ז וש"ך. ופשיטא מי שיש לו עבד חרש שוטה וקטן יוצאים בכסף בוודאי כי אחרים נותנים וקבלת רבו גרמה אך בשטר ג"כ בחרש וקטן שיש להם יד יכול לשחררם בשטר שחרור כיון דא"צ דעתו דעבד יוצא בע"כ והדין כמו גט עבאה"ע סי' קמ"א ובחה"מ סי' רמ"ג ושוטה אין לו יד כלל ע' דינים אלו שם ותלמד לכאן. וזכין לקטן ג"כ ע"י אחר עיין במקומות הנ"ל ותבין ובתוס' גיטין פלפלו הא קטן קונה ואמאי לא זכו הקטנים בעצמם ותי' דקטן קונה דוקא בד"א מקנה. והנה בש"ס מבואר גר שמת וגם הר"מ מביא כן אך בפ"ב מה' נדרים כתב הר"מ המפקיר עבדיו גדולים זכו בעצמם וקטנים כל המחזיק זכה בהם עיין פכ"ט מה' מכירה במ"מ דגם דעת הר"מ דבד"א מקנה קנה ועמ"ל שם בפכ"ט מביא דיעות דהפקר מדעת חשיב ג"כ דעת א"מ אם כן למה לא קנו עצמם גם הקטנים כיון דמיירי במפקיר מדעת והו"ל ד"א מקנה ע"כ מוכח דהר"מ סובר דהפקר מדעת לא חשוב ד"א מקנה. ועבד זה בכסף יכול להשתחרר חציו אך בשטר א"י לשחרר חציו רק אם הם שני שותפים יכול לשחרר החצי שלו ואם שחרר חציו ומכר חציו עיין ר"מ וש"ע. וכל הנהו דמעוכבים ג"ש חוץ ח"ע וחב"ח דעת רש"י בגיטין דאסור בשפחה ואסור בב"ח דהוי משוחרר ואינו משוחרר ודעת התוס' דמותר בשפחה ונראה לדעת רש"י דאסור בשפחה ה"ה דחייב בכל המצות כאיש ולדעת התוס' דמותר בשפחה נראה דהוא עבד לכל המצות ואינו חייב כאיש וד"ז צ"ע אם מעוכב ג"ש חייב במצות כישראל או לא.