מנחת חינוך · סימן שמ״ז, ו׳

והנה דעת הרי"ף דע"י אחר דמזכין דוקא דלא מצי הדר ביה אבל לא נפק לחירות עד דמטי גיטא לידו ותמהו עליו הרא"ש והר"ן. והר"מ מחלק בין זכה לתן ובעזהשי"ת הארכתי בזה בפלפולים אך אין כאן מקומו בח"ז. ועיין בגיטין סוגיא דתן גט וכתובות די"א ר"מ ס"ל חוב הוא לעבד שיצא לחירות דמפסידו מש"כ אף דמתירו בב"ח מכל מקום ש"כ זילא ליה וחכמים סוברים זכות וכתבו תוס' דבכתובות מבואר גבי גר גדול דאינו זכות לו להתגייר כי בהפקירא ניחא לי' כמו עבד גדול והלא רבנן סברי כאן דל"א בהפקירא ניחא ליה ותי' דגם רבנן סברי בהפקירא ניחא ליה אך בעבד כיון דמשועבד להאדון אינו חושש בהפקירא כיון שמוציא עצמו מן האדון אבל גבי עכו"ם שאינו משועבד ניחא ליה בהפקירא וחוב הוא וכ"כ בכתובות ע"ש. אם כן לפמ"ש התוס' שהבאתי לעיל דמעוכב ג"ש מותר בש"כ והוא אינו עובד דקנין ממון נפקע מיניה אם כן אין זה זכות לו להשתחרר לגמרי אם כן בכה"ג א"י לזכות לו השטר ע"י אחר דחוב הוא במכ"ש מעכו"ם אך לדעת רש"י דאסור בשפחה וב"ח וודאי הוי זכות וגם להתוס' יש לחלק בין עבד קטן לעבד גדול ע"ש בסוגיא ותבין. ובעבד זה אם אחר נותן הכסף או בענין שקונה עצמו בכסף יכול לשחרר חציו ובשטר א"י להשתחרר חציו רק בשני שותפים יכול א' להשתחרר חצי שלו אף בשטר ועבד שנשתחרר חציו זה הוי ח"ע וחב"ח ובעזהשי"ת בהרבה מצות כתבתי מה דינו למצות ואסור בשפחה ובב"ח וכופין רבו לעשותו ב"ח כי קודם החירות א"י לישא אשה ושפחה כה"ג אין כופין כי אינה מצווה על פ"ו ועבדים של קטנים אינם בני כפיה ובכל אותן שאין כופין עובד את רבו יום א' וא"ע יום א' ועיין בגיטין ובר"מ ובש"ע היאך מתחלק לענין ממון כגון לענין חבלה וכדומה ולענין איסור מבואר בש"ס דאינו מתחלק לומר דיום של רבו ישא שפחה ויום שלו ישא ב"ח דלענין איסור אינו מתחלק ובירושלמי מובא במ"ל הק"פ סובר דגם לענין איסור מתחלק וקידש ביום של רבו אין קדושין תופסין וביום של עצמו תופסין הקדושין. וח"ע זה אין לרבו על חצי השני כ"א קנין שעבוד ולא קה"ג בשעה שמשתמש בו כמו חצר של שני שותפין שכתבנו בשם הר"נ בנדרים דאי נימא ביום ש"ר ה"ל קה"ג אם כן ביום של עצמו ה"ל משוחרר ואין משוחרר חוזר ומשתעבד עקצה"ח סי' קע"א ולפי זה אם מודר הנאה האדון מחב"ח א"י להשתעבד בו אפילו ביום של רבו דקונמות מפקיע מידי שעבוד והוי הדין כמו לרבנן של ראב"י ער"נ נדרים פ' השותפין והבאתיו כ"פ לעיל. ועיין בקצה"ח שם שכתב דביום של רבו אסור לעבוד בו עבודת עבד ועבודת פרך כיון דלענין איסור אינו מתחלק וביום של רבו ג"כ הרי הוא חצי ישראל ובישראל אסור לעבוד בו עבודות הנ"ל ובאמת בישראל דאינו ע"ע מותר לעבוד בו עבודות הנ"ל עיין ר"מ פ"א. ועבד זה אסור לשחררו ועובר בעשה דלב"ת ועיקר האיסור להפקיע מעליו השעבוד דמצוה לעבוד בו אבל אם השעבוד נפקע מעליו באיזה ענין כגון שחסר בו ר"א או הפקיר אותו וכדומה אין איסור ליתן לו ג"ש אדרבא כופין ליתן לו ג"ש כיון שאינו עובד בו וז"פ וכ"ה בתוס' גיטין דל"ח ד"ה כל המשחרר כו'. וח"ע וחב"ח כופין את רבו וכו' וע' תוס' גיטין וחגיגה וש"מ פלפלו בזה היאך אומרים לאדם חטא כו' הא עובר בעשה ועט"א בחגיגה פלפול ארוך וסברת הר"ן ידוע דלא אסרה תורה לשחררו אלא משום לא תחנם אבל משום מצוה שרי דעושה בשביל עצמו וכ"כ הרהמ"ח לפי טעמו וע"ז תי' בגמרא גבי מעשה דר"א שחרר עבדו דמצוה שאני וה"ל כאלו מכרו דאין איסור וכבר תמהו האחרונים המג"א והט"א ממה דמקשה הש"ס ברכות הא מהב"ע היא ומתרץ מצוה דרבים שאני ולפי' ס' הר"ן אין איסור כלל בעושה לשם מצוה ועיין בט"א הקשה מההיא אמתא דעבדא איסורא כו' וע"ש בט"א כתב דגבי ח"ע כיון שהיא מצוה גדולה הפקיעו חכמינו זכרונם לברכה השעבוד מעליו וזה יכולים בשוא"ת וממילא יכול לשחררו כיון דאינו עובד. וקצ"ע דבתוס' יבמות מבואר דאין חכמים מפקירים מעותיו במקום דלא פשע. ועיין בחי' רשב"א לשבת גבי וכי אומרים חטא כו' חידש סברא מחודשת דבח"ע וחב"ח כיון דעובד א"ע ג"כ לא שייך העשה דלעולם ב"ת ועקצה"ח כיון דאינו עובד בו עבודת עבד דחלק הב"ח מעכב זה לא נקרא עבדות וכ"כ בס' ט"א דבח"ע וחב"ח ל"ש העשה ועיין בספרי האחרונים תמהו מגיטין ל"ח ההיא אמתא כו' דהוי עבדי בה איסורא כו' אמר אביי אי לאו דאר"י א"ש כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוי כייפנא ליה למרא כו' רבינא אמר כי האי מודה ר"י משום מלתא דאיסורא ואמרינן ואביי משום מלתא דאיסורא לא האר"ח מעשה באשה שח"ש וחב"ח וכפו את רבה ועשאוה ב"ח וארנב"י מנהג הפקר כו' ומתרץ. ולהרשב"א מאי קושיא דהאי אמתא היתה שפחה גמורה כמבואר ע"כ עובר בעשה דלא ס"ל לאביי דמשום מלתא דאיסורא יעבור הרב בעשה ע"כ לא רצה לכופו אבל בההיא אשה שח"ש וחב"ח דליכא עשה כלל ע"כ כפה אותו לשחררה. ובילדותי שמעתי הקושיא בשם הגאון רצ"ה אבד"ק פפד"מ וכעת ראיתי שהאחרונים הרגישו בזה והאריכו עיין בספריהם. והוולדות של עבד זה אי אמרינן הולכין אחר הזכר הוולד ע"כ וזוכה בו האדון ודוקא הוולד שיש לו מן א' מהאומות אבל אם יש לו וולד מישראלית קי"ל דנכרי ועבד הבא על ב"י הוולד ישראל. אך הר"מ כתב כאן פ"ט והרהמ"ח גם כן דעתו כן דהולכין אחר הנקבות. ועבד שלנו שבא על א' משאר אומות אין הבן עבד אם כן לא משכחת לה בעבד שיהי' הוולד של האדון דמישראלי' ה"ז ישראל דנכרי ועבד כו' ואם מעכו"מ אינו עבד ואם משפחה כנענית אם השפחה של אדון זה הוולד של אדון לא מחמת העבד דאין לו חייס רק מחמת השפחה ואם יש לו וולד משפחה של אחר בוודאי הוולדות של אדון השפחה כי בתר דידה אזלינן לשיטת הר"מ והרהמ"ח אך מן שפחה יש לאדון ולדות הן אם יש לה מישראל דהולד עבד והן שיש לה מעכו"ם או מע"כ דהבן ע"כ שייכים הולדות להאדון ועיין בראב"ד תמה על הר"מ דבש"ס מבואר דבאומות הלך אחר הזכר ועיין כסף משנה ולחם משנה מ"ש. ולשיטתם בע"כ שיש לו מעכו"ם הבן ע"כ ומישראלית כ"ע מודים דהולד ישראל כדקי"ל עכו"ם ועבד הבא על ב"י הולד ישראל ואם יש לו מש"כ של אדון אחר שייך הולדות לאדון של העבד ובשפחה לא משכחת שיהיו הולדות של אדון השפחה רק אם יש לה מישראל דהולד הולך אחר דידה או מע"כ מאדון זה ובגוף הדבר הוא אריכות גדול ואין כאן מקומו: