מנחת חינוך · סימן שמ״א, א׳

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

להשיב כל הקרקעות כו' ועוד במכר בית בבע"ח כו'. ומצוה שמ"א שיהי' פדיון הנחלות כו'. כבר כ' לעיל דיני היובל ואכתוב בקיצור דיני מצות אלו. המוכר בית בתוך עיר המוקף חומה בא"י אם רוצה גואל את הבית הזה מיד הקונה אפילו בו ביום, ויש לו רשות לפדות את הבית כל יב"ח מיום ליום ומבואר בש"ס די"ב חודש מעל"ע היינו במכר בחצי היום בניסן יש לו רשות לפדות עד חצי היום בניסן הבא והר"מ השמיט זה ובכ"מ עמד בזה ועמ"ל פ"ב מה' אישות. וכשהוא פודה אינו גורע מן הדמי' רק נותן לו כל הדמי' שנתן לו וזה רבית והתורה התירה עיין בערכין ל"א ובתוס'. הכלל התורה התירה כאן זה. ואינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין עי' קדושין ד"כ וכ"א בשדה אחוזה ויש לו למכור מנכסיו ולגאול לא כשדה אחוזה והכסף משנה לא הראה מוצא הדין וצל"ע בקדושין שם. ואין הקרובי' פודין לא כשדה אחוזה והוא בקדושין ועלח"מ מ"ש בשם הרא"מ. וגם הרהמ"ח כ' דבקדושין אינו נראה כן וכוונתו כהרא"מ ועלח"מ תמה אהרא"מ. מת הלוקח נפדה מיד בנו וכן אם מת המוכר בנו פודה ול"ד בן אלא מי שהוא היורש וכ"ז שאינו גואל עד שנה הבית הוא ביד הלוקח ואפילו פגע בו היובל אינה חוזרת ביובל רק יכול לפדות כל השנה. ופשוט דבע"ח יכול למכור ביובל ג"כ כיון דאינה יוצא' ביובל וז"פ. ונראה ג"כ דהוא אפקעתא דמלכא אם פודה ואינו קנין חדש ועמש"ל. וכן אם נתן הבית במתנה הדין כדין מכר ויש לגאול עד שנה תמימה והגאולה היא בע"כ של הלוקח. ובד"ז ובדיני' שלפניה בשדה אחוזה ובבתי החצרים שנפדים בע"כ יש לספק אם יכול לפדות בשוה כסף אי הוי ככסף ע' תוס' קדושין ד"ב ד"ה בפרוטה ועב"ש ר"ס כ"ז בשם מהרי"ט. היתה שנה מעוברת נתעברה למוכר ויש לו רשות לפדות עד מלאת שנת העיבור. מכר ב' בתי' א' בחצי אדר א' וא' בר"ח אדר ב' כיון שהגיע א' באדר בשנה עלתה לו שנה לזה שלקח בר"ח אדר שני ולזה שלקח קודם בחא"ר לא עלתה לו שנה עד חצי אדר מפני שירד הלוקח בחודש העיבור. ואם כלה שנה ולא גאלה המוכר נחלט הבית ביד הלוקח לצמיתות ואין יוצא' עוד בשום פעם מיד הלוקח וכן מקבל מתנה אם לא גאלה נחלטת לו לעולם. ונ"פ דאפילו המקבל מתנה קטן דקנה בד"א מקנה מכל מקום יכול המוכר לפדות כי הוא אפקעתא דמלכא ואם לא פדה נחלט כנ"פ. מכר ראובן לשמעון בית בניסן ושמעון מכר ללוי בתשרי כיון שהגיע ניסן אף שביד לוי אינו אלא חצי שנה מכל מקום חשבינן השנה ממוכר ראשון ונחלטת ביד לוי לעולם ועש"ס נראה קצת דגם שמעון יש בידו לפדות מלוי אם הוא בתוך שנה של ראשון ובשדה אחוזה אין הדין כן כמ"ש לעיל ולא ילפינן וכאן נראה דלוקח הראשון יכול לפדות מיד הלוקח השני כ"ז שיש רשות למוכר הראשון לפדות וצ"ע כעת בד"ז. ואם היה המוכר אנוס ולא הי' יכול לפדות מכל מקום נ"ל דנחלטת וראי' דהא אצטריך הילל לתקוני שיהי' חולש מעותיו כו' כי בראשונה הי' נטמן יום שנים עשר חודש כו' ואי באונס אינו נחלט אין צריך לתקנתו של הילל כי אין לך אונס גדול מזה. אך אפשר כיון דלא הי' אונס רק ביום אחרון וה"ל שעות קודם זה לא מיקרי אונס. וראי' זו מביא האגודה דבכה"ג לא מיקרי אונס מגמ' זו עיו"ד סי' רל"ב ברמ"א וט"ז סקכ"ט על כל פנים מדבריהם נרא' שאם הי' אונס מתחלה ועד סוף הוי אונס ואינו נחלט ועיין מג"א או"ח סימן ק"ח סקי"א דעתו דאף ביום אחרון הוי אונס אך כאן ל"מ אונס מידי דהוה הלוהו על שדהו כו' דל"מ אונס וסברתו דזה הוי מכירה מעליא אך אם היה אונס שיחזיר הוי אונס רחמנא חייבי' ולא אמרי' עח"מ סי' כ"א ובאה"ע בח"מ וב"ש וע' מ"ל פי"א מהלכות מכירה הח"י. שוב ראיתי בקצה"ח סי' נ"ה פלפל בזה וכ' ג"כ דבית ע"ח הוי אונס רחמנא חייבי' ולא אמרינן ולא הביא דקדמו המג"א בזה. ולע"ד צ"ע בזה כיון דמבואר בש"ס דזה ריבית הוא והתורה התירה נראה דאינו מכירה והוי אונס רחמנא פטרי' ועיין בנה"מ שם בסי' נ"ה השיג על הקצה"ח בזה והדברי' צ"ע רחב וגם בהלוהו על שדהו שכת' המג"א דהוי אונס רחמנא חייבי' צ"ע רב. על כל פנים נראה דמ"ד דזה הוי מכר גמור אינו אפקעתא רק דצריך לחזור ולמכור לו ומצוה עליו כך ולמ"ד דזה הוי הלוואה סובר דא"צ קנין חדש דנתבטל המכיר' למפרע. המקדיש בית בבע"ח אינו נחלט ביד הקדש והפודה אותו מיד ההקדש אם הגיע שנה מהפדיון ולא גאלה המקדיש נחלטת לו. ואם בשעת מכירה התנה הלוקח שלא יפדה המוכר בתוך שנה יש להסתפק ועיין לעיל גבי שדה אחוזה מ"ש וצ"ע.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.