מנחת חינוך · סימן של״ט, ה׳

והמוכר בית בעיר שאינו מוקף חומה יש למוכר כל דין יפוי כח רשות בידו לגאלו מיד וא"צ להמתין ב' שנים ונגאל בגרעון ואם לא נגאל יוצא ביובל עי"ל. ובד' הרהמ"ח יש כאן ט"ס וכצ"ל ובחילוק בתים משדות כו' כתבנו לקמן כו' ויפה כחן שהן נגאלין אף תוך שנה. ויש להסתפק במי שקנה שדה מחבירו על זמן קצוב כגון על ס' שנה דא"י ביובל כמ"ש והקונה הזה מכר לאחר סתם אם יוצא מאחר ביובל מי נימא דהתורה לא נתנה רשות להלוקח רק עד היובל א"ד דאין קפידא רק שהקרקע תחזור לאדון הראשון כדכתיב לאשר לו אחוזת הארץ וכ"מ במכר' להרב' ב"א בזאח"ז דחוזר לבעלים הראשונים אבל כאן שלא תחזור לבעלים הראשוני' אין היובל מפקיע כח הלוקח כיון דלא יוחזר לבעלים הראשונים וצ"ע. וער"מ ה' ביכורים דפוסק דהלוקח שדה בזמן היובל מביא ואינו קורא דק"פ לאו כקה"ג דמי וכאן פסק דאחים שחלקו מחזירים זל"ז ביובל ותמהו האחרונים הא הדרא קו' הש"ס לדוכתא ע"ש בגיטין דלא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד בזמן היובל עי' בספ"י. והגם כי אין כאן מקומו כ' למזכרת. לפמ"ש הר"מ פכ"ג דקונה שדהו לפירו' א"י לקלקל בגוף הקרקע אבל הקונה לזמן יכול לקלקל כמו הקונה ק"ע אפ"ל דע"כ לא פליגי ר"י ור"ל בגיטין דוקא במוכר שדהו לפירות דהא מבואר שם המוכר שדהו לפירות וכן מוכר בשנת היובל דהוי כמו מוכר לפירות בזה סובר ר"ל דאינו קורא כיון דאין לו גוף הקרקע אבל קונה לזמן כיון דגוף הקרקע שלו אפשר דגם ר"ל סובר מביא וקורא ויבואר אי"ה בפרשת תבא. ומצאתי בקצה"ח סרנ"ז כתב כדברינו אלה. וד"ז דאין גואלים בפחות מב' שנים אינו נוהג בבתי ערי הלוים כי בן לוי גואל לעולם וכן ישראל שירש מאבי אמו לוי גואל לעולם ולוי שירש מישראל דינו כישראל דאינו תלוי בבעלים רק במקום. הכלל אחוזת הלוים בעריהם נגאל לעולם כ"ה בר"מ פי"ג כאן ועוד יתבאר במצות שלפנינו. והנה מצוה זו שלא נמכור שדה בא"י לצמיתות כו' אף על פי שהיובל מפקיע ע"כ אעפ"כ עוברים בלאו הזה כו' וכ' הרהמ"ח דדעת הר"מ דלוקין על לאו זה דגזירת הכתוב דאינו רשאי למכור אלא עד היובל או סתם ובמכר בפירוש לחלוטין לא אהני מעשיו ולוקין ומביא בשם הרמב"ן הטעם דפסק הר"מ כרבא בתמורה דכל מלתא דא"ר ל"ת אעל"מ ולוקין משום דעבר אמימרא דרחמנא ובמ"ל הקשה ע"ז דהר"מ לא הזכיר זה דלוקין וגם לא מנאו בה' סנהדרין בכלל הלאוין הלוקין. וכ"ד הר"מ פ"ו מהלכות בכורות דהמוכר מעשר בהמה לא קנה לפיכך אין לוקין. ועלח"מ פ"ו מה"ב כ' דדעת הר"מ דפוסק כאביי דאי עביד מהני ע"כ לוקין. אבל שם דל"מ מגזירת הכתוב ע"כ אין לוקין. ע"ש מה שפלפל בזה לדעת הר"מ. והנה ד"ז איך פסק הר"מ אי כאביי או כרבא צריך אריכות גדול. אך נראה אם הר"מ פוסק כאביי אם כן היכי דל"מ לא לקי וכאן נמי לא לקי כיון דל"מ. אך קשה מנין לו להר"מ דכאן ל"מ דגבי מעשר יש לימוד דל"מ ע' בסוגיא אבל כאן אינו מבואר שום לימוד. ונראה דהר"מ סובר כסברת הנ"י והכתוב בעצמו אומר הטעם כי לי הארץ אם כן כיון שאינו שלו אין בידו למכרו כי אין אדם מוכר דבר שא"ש ע"כ לא אהני מעשיו. ואם נאמר דהר"מ פוסק כרבא ולרבא אף היכי דל"מ מעשיו לוקין. אם כן אמאי לא לקי כאן. ונראה ג"כ לומר דע"כ ס"ל לרבא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא אע"ג דל"מ מעשיו היינו היכי דלא אהני מעשיו רק משום דעבר אמימר' דרחמנא ובל"ז הי' אהני ע"כ לוקין אבל אם לא אהני מעשיו [לא] מחמת עבר אמימרא דרחמנא רק מטעם אחר כמו כאן דאפילו להסוברים שאינו עובר בלאו במוכר לצמיתות מכל מקום אין במכירתו כלום ויוצא ביובל כי לי הארץ ואין רשות לו וא"י למכור דבר שא"ש אם כן בלאו האיסור מחמת דעבר אמימרא דרחמנא ל"מ מעשיו אפשר בכה"ג סובר רבא ג"כ דלא לקי ע' בזה. ונראה לדעת הר"מ דהוא לאו והיא גזירת הכתוב דלא ימכור לצמיתות ואם מכר עבר על ד"ת היינו דוקא בשדה אחוזה שהוא שלו לעולם ויכול למכור לעולם וע"כ גזרה התורה דלא ימכור כי לד' הארץ ואם מכר עבר על ציווי התורה אבל שדה מקנה שא"ש לעולם כי חוזרת לבעלים ביובל אם כן מכירתו אינה כלום כי הוא של חבירו בודאי אינו מזיק מה שמוכר לחלוטין כיון שא"ש והוא של חבירו ולא עבר על ציווי התורה כלל כנ"פ. והנה תנאי ל"מ כמ"ש הרמב"ן דעל שניהם האיסור או מחמת טעם הנ"י דאינו שלהם וא"י להתנות ע"ד שאינו שלהם. ואיזה נקרא שדה אחוזה כ' הרב המחבר ולשון הר"מ א"י הנתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות ופשוט דל"ד א"י המתחלקת בימות יב"נ אלא כל שכבש מלך ישראל מדעת רוב הצבור וזה נקרא כיבוש רבים כמבואר בר"מ פ"א מהל' תרומות כ"ה הדין כ"א שלוקח היא אחוזתו ונקרא שדה אחוזה מה שמוריש לבניו. והנה גרים לא נטלו חלק בארץ מה שנתחלקה בימי יב"נ אך מה שמלך ישראל כובש אי גרי' נוטלי' יתבאר בח"ז לקמן אי"ה ולאו זה בבתים גם כן אך בבתי ע"ח יתבאר ב"ה לקמן. ואיני מבין כלל דעת הרמב"ן שסובר בדעת הר"מ דל"מ מעשיו מחמת דין דרבא דאי עביד ל"מ אם כן כיון דהמכירה הי' באיסור ה"ל להמכירה ליבטל מיד כי ביובל יוצא אפילו מכירה בהיתר אך כאן לדעת הר"מ דהמכירה הי' באיסור ואעל"מ הי' מהראוי שהמכירה יהי' תיכף בטילה מחמת זה. ולע"ד מוכח ג"כ כסברת הלחם משנה דהר"מ סובר כאביי דא"ע מהני ע"כ המכירה קיימת ככל מכירה בהיתר וביובל יוצא. אך קשה כיון דמהני אמאי אינו לוקה והר"מ לא מנאו בסנהדרין בכלל הלוקין וצ"ע וגם ד' הרמב"ן צ"ע. והרמב"ן סובר דלאו זה שלא ימכור לעולם היינו לעכו"ם ואין לוקין על לאו זה ונראה הטעם דאפשר יחזור העכו"ם כמ"ש דאם התנה העכו"ם כו' ורש"י פי' דהלאו הוא על הלוקח שלא יהי' הלוקח כובשה ביובל. ופשוט חוץ מה שהלוקח עובר בלאו זה הוא ג"כ גזלן דהוא אפקעתא דמלכא וז"פ: