מנחת חינוך · סימן ל״ד, ז׳

ושנים שהרגו פטורים כמבואר בש"ס ור"מ. ורועי בהמה דקה מישראל אין מסבבין להם המיתה ואסור להצילן ומבואר בר"מ הטעם דכתיב לא תעמוד על דם רעך ואין זה נקר' רעך ומכל מקום נראה דאף דאסור להורגם בידים מכל מקום אם הרגו אין ממיתין את ההורג עש"ס דע"ז דנכללו בהדי עכו"ם וכמו בעכו"ם אף על פי שאין מורידין אותו מכל מקום אין נהרגין עליו כמו כן רועי בהמה דקה אין נהרגין עליו. ועיין ר"מ פ"ב שכתב דישראל ההורג גר תושב לא היה נהרג בב"ד שנאמר וכי יזיד על רעהו אם כן כיון דרועי בהמה דקה גם כן לאו רעהו הוא אם כן פטור אפילו ההורג בידים ועיין בתוס' ע"ז שם דכ"ו ד"ה והרועים וכו' שהקשו מאי זה דאחמרו רבנן ברועה דאינו פסיל אלא מדרבנן לעדות [הא] גזלן או אוכל נבלות לתיאבון דפסול מן התורה לעדות ומצוה להצילו כמבואר שם ותי' דהיא הנותנת משום דלא פסולין אלא מדרבנן עשו חכמים חיזוק כדי שיתנו לשוב וב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה עכ"ל אם כן נראה מדבריהם דהוא ישראל גמור אך מדרבנן דאין מעלין דב"ד עונשין שלא מן הדין וא"כ כיון דחז"ל לא נתנו להם עונש אלא דאין מעלין אם כן כמו דהב"ד נתנו לאחד עונש שלא מן הדין להכותו והלך והרגו בודאי חייב דלא נתנו רשות ע"ז אם כן ה"נ כיון דלא נתנו רשות אלא שלא להעלותו וזה העונש שנתנו לו הב"ד וגם הוי עקירת דבר מן התורה בשוא"ת אבל להורידו בידים דלא נתנו לו רשות אם כן ודאי חייבים עליו כ"נ פשוט. אך הר"מ בודאי מצא באיזה מקום דהשונין באולתן כגון רועי בד"ק לאו רעהו הוא אך צ"ע למה אינו פסול לעדות מן התורה כיון דלאו בכלל רעהו ע' פ' החובל וכמה ענינים דבעינן רעהו לא יהי' נוהג באותו האנשים כגון רועי בד"ק ואפשר דגם דעת הר"מ דרבנן אמרו לענין זה דלאו רעהו ולא לענינים אחרים אם כן אם הרגו בידים נהרג עליו ומכל מקום צ"ע ועיין בטושו"ע יו"ד סי' קנ"ח.