מנחת חינוך · סימן ל״ד, ג׳

ואם עשה חבירו טרפה כגון שנקבו קרום של מוח וכדומה מהטריפות ודאי ממתינין וחובשין אותו אולי יעלה תרופה למכתו אך אם [מת] בנתיים אפ"ל להסוברים דטרפה רוב' אינו חי ומיעוטן חיים אם כן אין הורגין אותו כמו בעשאו גוסס כמש"ל דא"ה בזה אחה"ר אך להסוברים טרפה א"ח בשום ענין עיו"ד סינ"ז בש"ך וכו"פ ופמ"ג ואחרוני' אפשר דהורגין אותו. וגם נראה דאם הרג חבירו ואח"ז נמצא שהוא טרפה באיזה יתרת תלוי בשיטות להרשב"א דיתרת הוא רק הל"מ דכנטול דמי אבל מרבה כחול ימים אם כן לא הו"ל חתוכי סימנים ונהרג עליו. אבל אם נאמר דהרי הוא כטרפה אם כן דינו כטרפה ואינו נהרג עליו ע"ש בש"ך סי' נ"ז. ויש לפלפל בסוגי' דרוב' ע"ש בחולין ותוס' מכות ד"י ובגיטין פ' השולח לענין כופר אמרינן כשעשאו טרפה גבי ח"ע וחב"ח ופרכינן כופר אין משתלם אלא לאחר מיתה וע' רש"י דכתיב והמית אם כן כאן דכתיב מכה איש ומת ג"כ דוק' במת אבל טרפה לא וצ"ע. ונלפע"ד פשוט בהא דנודע דהורג אדם פטור מלשלם דמי' שהיה שוה ליורשים דמיתה פוטר מתשלומין ואף ח"מ שוגגין פטורים ע' פא"נ מתנא דבי חזקי' ועיין בהג"א פ' שור שנגח דו"ה כתב דאם תפסו היורשים ממון דאין מוציאין מידם וגם חייב בבא לצי"ש כמו בכ"מ דקיימא לן בדרבה מיני' ערש"י דב"ק ובקצוה"ח סי' ת"י פלפל באריכות אם כן ההורג את הטרפה דאין חייב מיתה ודאי חייב לשלם הדמים ששוה ליורשים או אם הי' נוקב מרגליות וכדומה שהי' ראוי לעשות מלאכה משלם דמיו ליורשים. אך לדעת הר"מ פ"י מה' נ"מ דאין דמים לבן חורין פטור מתשלומין ע"ש בקצה"ח. אך באם א' הרג ע"כ טרפה דפטור ממיתה חייב בתשלומי דמיו לרבו כ"נ פשוט וע' סנהדרין ע"ט. גם נראה דהחובל חבירו הן לענין הה' דברים הן לענין אם הכהו מכה שאין בה ש"פ דחייב מלקות עיין ר"מ ה' חו"מ בודאי אין חילוק בין חובל בבריא או טרפה דלא מצינו שום חילוק אם כן ההורג את הטרפה אם נאמר דא"ח דמים דאין דמים לב"ח כמש"ל אם התרו בו משום לאו דלא יוסיף ודאי חייב מלקות כי אין לך חבלה גדולה מזו שהרגו אך אם נאמר שחייב דמיו כמש"ל בשם הג"א אם כן כיון דמשלם דמים א"ח מלקות כמו כל חובל בחבירו דריבתה התורה לתשלומין ולא למלקות וז"פ. גם נראה אם הרג בריא דחייב מיתה אך לא התרו בו למיתה וגם פטור מממון דח"מ שוגגים פטורים או מטעם דא"ח ממון על אדם ע"ש בקצה"ח אם כן א"ח מיתה ולא ממון והתרו בו משום לאו דחובל היינו לא יוסיף ודאי חייב מלקות כי ח"מ שוגגין אין פוטר ממלקות כמבואר בחולין פ' אותו וכו' ובר"מ ה' שחיטה פי"ב ועל הלאו הזה ודאי עובר כי אין לך חבלה גדולה מזו שהרגו לגמרי אם כן לוקין משום לאו זה אך בהתרו בו למיתה דח"מ אם כן מיתה פוטר ממלקות. לכאור' נראה דאם הכה חבירו כמה הכאות עד שמת ובהכאות ראשונות לא מת אך היו בהכאות הללו נזק אם כן חוץ מה שחייב מיתה חייב ג"כ בה' דברים על הכאות ראשונות כי אין המיתה ותשלומין באים כא' כי חייב ממון על הכאות הראשונות וכ"מ שאין באין כא' אין מיתה פוטרת עש"ס ור"מ. אך נלע"ד דהכאות הללו שהכה אותו כדי להרגו ה"ל דין רודף שרודף אחר חבירו ורודף פטור מתשלומין מחמת ח"מ שוגגין פטורין ע' סנהדרין דע"ג גבי אחותו שיש להם קנס וכן מבואר גבי רודף ששיבר את הכלים פטור ע"ש. אך אם התרו בו משום לאו דלא יוסיף ג"כ נהי דחייב מיתה על הריגתו מכל מקום חייב מלקות ג"כ על הכאות הראשונות ומחמת שהוא רודף אינו פוטרתו דה"ל רק כמו ח"מ שוגגין ע"ש בש"ס דאינו פטור אלא מממון ולא ממלקות כמש"ל וכיון שפטור מממון חייב מלקות כמו חובל חבלה שאש"פ כנלע"ד ברור בעזה"י. ודוק' הורג בידים אבל הורג ע"י גרמא פטור כגון כפתו והניחו עד שמת ברעב וכדומה עיין דינים אלו בה' רוצח בר"מ שם. ואם נתכוין להרוג את זה והרג את זה ע' סנהדרין דע"ט דרבנן סברי דח"מ ור"ש פוטר והר"מ פ"ד מה' רוצח ה"א פוסק כר"ש ועיין בהשגות שם ובכ"מ וסוף דבריו צ"ע. וע"ש בש"ס דלר"ש ל"מ באמר שמתכוין להרוג את ראובן והרג את שמעון דפטור אלא אפילו אם ראובן ושמעון עומדים ואמר לחד מינייהו או כסבור ראובן ונמצא שמעון דלגוף זה נתכוין מכל מקום פטור לר"ש והר"מ השמיט זה עכ"מ. ופטור מתשלומין דמי הנהרג ג"כ כ"פ הר"מ והוא כתנא דבי חזקי' שם בסנהדרין וע"ש בתוס' באריכות: