מנחת חינוך · סימן ל״ד, ב׳

והנה התוס' סנהדרין ע"ח כתבו דאפילו למ"ד טרפה חי' מכל מקום סופו למות מחולי זו ע"כ פטור ההורג את הטרפה וכן לשיטת ר"ח דבאדם טרפה חי ע' בחולין מ"ב ע"ב. והר"מ כתב וז"ל ההורג את הטרפה פטור וכ"א בחזקת שלם עד שיוודע בודאי שזה טרפה ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר עכ"ל. והנה מ"ש דיאמרו הרופאים ודאי ז"ב דאם הרופאים אמרו שיש לו תעלה ורפואה ל"ה חתוכי סימנים כלל אע"ג דלענין טרפות לאכילה ל"מ אם יש לה רפואה כמבואר בה' שחיטה פ"י ולא תלי ברופאים מכל מקום כאן לענין רציחה סובר הר"מ דאם הרופאים אומרים שיתרפא הו"ל כחי אף שבש"ס דילן אינו מוזכר זה סובר הר"מ כן מסברא או שמצא כן באיזה מקום אך מ"ש וכ"א בחזקת שלם עד שיודע בודאי שזה טרפה ויאמרו הרופאים כו'. נראה לכאורה מלשונו שאם הרגו עד שלא שאלו ברופאים נהרג כי הוא בחזקת שלם. ובאמת אין הסבר' נותנת כן כיון דאתיליד ריעותא ונעשה טרפה מסתמא אין לו רפואה וההורג פטור כיון דהורג את הטרפה פטור רק אם נתברר עפ"י רופאים שיש לו רפואה אבל כ"ז שלא נתברר עפ"י רופאים שיש לו רפואה אף שלא נתברר ההיפוך שאין לו רפואה מכל מקום אין נהרג עליו כיון דנולד ריעות' שהוא טרפה וא"ד לכל אדם שהוא בחזקת שלם דאזלינן בתר רוב' אבל כאן ודאי איפכ' מסתבר רק אם יתברר שיש לו רפואה חייב עליו כנלע"ד וצ"ע. ואם א' הכה חבירו ועשאו גוסס ואח"ז נהרג אם חייב הראשון מחמת שעשאו גוסס ורוב גוססין למיתה אינו מבואר בר"מ להדי'. אך התוס' דע"ח כתבו דאינו נהרג אם עשאו גוסס אף שרובם למיתה ובד"נ אזלינן ב"ר כמבואר פ' בן סורר מכל מקום כיון דחזינן דהקילה תורה דחובשין אותו אף על פי דאמדוהו למיתה אין הורגין אותו כ"ז שהוא חי ותדע הא גוסס ב"ש נחשב כחי אף דרוב' למיתה לענין דההורגו נהרג עליו הלכך אין לתמוה בגוסס ב"א שנחשב כחי לענין לפטור מי שעשאו גוסס ע"ש. ולפמ"ש אין ראיה מגוסס ב"ש דנחשב לחי שנהרג עליו אע"ג דרובם למיתה דבאמת עתה חי וב"א עומדים לזה מ"ל שיחי' זמן ארוך או זמן קצר כיון דלא אתעביד מעשה אבל אם עשאו גוסס כיון דהורגו ורוב הם למיתה ורוב הוי כודאי אם כן אמאי אינו נהרג ואין ראיה מחובשין דודאי כ"ה דיכול לברר אין הורגין עד שיתברר ע' חולין בסוגי' דרוב אבל אם לאחר שנעשה גוסס ב"א וא"א לברר כגון שנהרג ע"י אחר או נטבע בנהר וכדומה אמאי לא יהיה נהרג הרוצח שעשאו גוסס. אך לפמ"ש הש"ש דבאמת גם בד"נ ל"א בתר רוב' רק היכי דהרוב הוא קודם מעשה דע"י הרוב הוחזק הדבר וממילא הוחזק ואח"כ הורגין ע"י הרוב כמו בת ג"ש שמתקדשת דהוחזק הרוב שנעשית א"א וכן גבי בן סו"מ אבל בלא הוחזק הרוב קודם מעשה אלא הרוב בא אחר המעשה אין הולכין גם בד"נ אחה"ר ע"ש שתי' קו' התוס' בכ"מ אם כן מיושב נמי קושי' זו אף על פי שרובו למיתה מכל מקום כיון דלא הוחזק הרוב קודם ל"א ב"ר בד"נ ע"ש באריכות ותבין.