מנחת חינוך · סימן ל״ד, א׳

ההורג. ער"מ ה' רוצח והנה חייב על הורג נפש מישראל או אפילו ע"כ וש"כ כיון דחייב במצות כאשה רק בעבדו ישנו בדין יום או יומים ועמש"ל פ' משפטים אבל ההורג אפילו גר תושב שקיבל עליו ז' מצות לא היה נהרג עליו וגם אינו בלאו זה וער"מ שם פ"ב הי"א ז"ל ישראל שהרג ג"ת לא היה נהרג עליו בב"ד ובכ"מ שם הביא בשם מכילתא דפטור מד"א ודינו מסור לשמים. ופשוט דהא ג"ת מצוה להחיותו אבל האידנא שאין מקבלין גר תושב כמבואר בר"מ פ"י ודאי דינו כעכו"ם וז"פ. ול"ד האידנא אלא אפילו בזמן הבית שאין היובל נוהג כגון בזמן שאין כל יושביה עליה ג"כ אין ג"ת נוהג עיין ר"מ שם. וא' ההורג את הגדול או קטן וקטן מבואר כאן בר"מ דאם כלו לו חדשיו או אפילו לא כלו חדשיו ושהה ל' יום נהרג עליו ואם גמרו שערו וצפרניו והוה בן ח' ולא שהה אינו מבואר כאן היאך הדין ועמ"מ פ"א מה' יבום וחליצה כ' בדעת הר"מ אף דאם גמרו שערו וצפרניו מן התורה הוא בן קיימא לדעת הר"מ מכל מקום חכמינו זכרונם לברכה החמירו לענין חליצה ע"כ לא היה נהרג עליו ואפילו ס' אם הוא בן ח' או ט' וע' עוד שהביא שיטות בזה וע' פ' החולץ ובפר"א ד"מ באריכות ומתי איקרי כלו חדשיו אם בן ט' שלמים או שיפור' גרם יום מחדש הראשון ויום א' מחודש הט' או ח' חדשים ויום א' עאה"ע סי' קנ"ו בראשונים ואחרונים וב"ש ולברר הד' צריך אריכות ואף שמה"ת הוא בן קיימא יכולים חכמינו זכרונם לברכה לעקור דבר מן התורה בשוא"ת שלא להרוג אותו וגם אם חלה והרגו אף לכאורה בחלה ומת הוי ס' נפל מכל מקום אפשר דוק' במת אבל בנהרג דאפשר היה חי ומכל מקום אפשר לומר דחלה בעצמו הוי ריעות' ע"ש באריכות ואין כאן מקומו ומכל מקום אני לך ועיין בנדה דמ"ה. ואם יצא ראשו ה"ז כילוד כמבואר בש"ס כ"פ אבל אם הרג עובר במעי אמו פטור כמבואר בנדה שם. וע' סנהדרין פ"ד ע"ב ואם נהרגה אמו דהיא מייתא בריש' וה"ל הולד כמונח בקופס' אפשר דהוי ולד גמור וע' תוס' נדה שם ד"ה איהו מסופקים דאפשר כיון דהוי כמונח בקופס' ומחללין עליו שבת ע' ערכין גבי אשה שישבה על המשבר דמחללין שבת אפשר דנהרג עליו ואח"כ דחו ראיה זו וער"נ יומא סוגי' דעוברה והענין ארוך ואין כאן מקומו. ואם הרג חרש או שוטה דאינם בני מצות אם דהי' נהרג עליו לכאורה נ"פ דנהרג עליו ע' סנהדרין פ"ד דאצטריך למכתב כל מכה איש ואצטריך למכתב כל מכה נפש דאי כתיב מכה איש ה"א איש ולא קטן וע' תוס' דהוי ממעטינן אשה ג"כ כתב רחמנ' מכה נפש וע' תוס' דגרסי מפסוק ואיש כי יכה כל נפש וקטן איקרי נפש וא"כ חו"ש ג"כ איקרי נפש ועוד שאפילו מאיש לא אמעטו דהם בכלל איש רק קטן אימעט מאיש עפ"א דתרומות חרש שוטה וקטן אין תרומתן תרומה. וכ' הרע"ב בשם ירושלמי דקטן אתמעט מאת כל איש פרט לקטן וחו"ש אתמעט מאשר ידבנו לבו וכו' חזינן דחו"ש לא אתמעטי מאיש דהם בכלל איש. ומה שיש לפלפל בד' הירו' אין כאן מקומו על כל פנים כאן דכתיב נפש ודאי בכלל נפש הם ואפשר בס"ד שבגמ' מבואר שם דדוק' איש דבר מצות הוא וכו' אם כן אפשר דחו"ש ג"כ אתמעטו כיון דלאו בני מצות נינהו וגריעי מקטן דאתי לכלל מצות אבל למסקנ' דנפ"ל מן נפש ודאי אלו בכלל נפש הם ועכו"ם אתמעט במכילת' מובא בכ"מ פ"ב מרעהו אעפ"י דאינם בני מצות מכל מקום צריך מיעוט אבל חו"ש ודאי בכלל נפש הם והם ג"כ בכלל איש וע' שבועות גבי אין נשבעין על טענות חשו"ק קטן אמעוט מאיש וחו"ש לאו בני דיעה נינהו עחו"מ סי' ל"ו ובכ"מ אבל כאן דאתרבו עוד מנפש ודאי הם בכלל נפש כנלע"ד פשוט וברור. וכתבתי זה לפי שראיתי בס' הלק"ט למהר"מ חאגיז סי' ל"ו כתב דההורג חו"ש אין נהרגין עליו כטרפה ולא כתב שום ראי' לדבריו ולע"ד פשוט דאין חילוק וגם הר"מ סתם ול"מ בשום מקום ד"ז ע"כ פשוט לע"ד כמ"ש. ואחד ההורג בריא או חולה אפילו גוסס בידי שמים נהרג עליו וכ"ה בש"ס ור"מ אף דרוב גוססין למיתה מכל מקום כיון שעתה חי ולא נעשה בו מעשה הרי הוא כחי כמו שהורג הבריא אף אם יבא אלי' ויאמר שלא היה לו חיים אלא שעה או רגע מכל מקום התורה לא חילקה בין הורג ילד שיש לו לחיות כמה שנים ובין הורג זקן בן מאה בכ"ע שהורג חי חייב ה"נ אף דהוא למיתה עומד מכל מקום מחמת הרגע שיש לו עוד שיחי' ע"ז חייב וגוסס כחי לכ"ד עיו"ד סי' של"ח וח"מ אך בגוסס בידי אדם כיון דאתעביד מעשה הממית וכן טרפה דחתוכי סימני חיות ע"ש ברש"י אף דיחי' עוד ואף למ"ד טרפה חי' מכל מקום ילפינן מקראי שם בש"ס דפטור ההורגו ולא מטעם דסופו למות כיון דהשתא חי אינו מזיק מה דסופו למות רק גזירת הכתוב אם חתוכי סימני חיות או גוסס בידי אדם דאתעביד בו מעשה אינו כחי רק כמת וההורגו פטור ואם לא חתוכי סימנים וגם לא אתעביד מעשה כגון גוסס ב"ש אף דעומד למיתה מכל מקום כל אדם עומד למיתה ואין חילוק אם יש לו לחיות רב או מעט ואפילו רגע א' מכל מקום כיון דלא אתעביד מעשה חייב אך אם אתעביד בו מעשה או חתוכי סימנים ה"ל כמת וא"ח עליו: