מנחת חינוך · סימן של״ט, ג׳

ויש להסתפק בשדה שהמוכר גואל אי צריך קנין שיקנה השדה הזאת בחזרה כי באמת מכורה עד היובל רק התורה נתנה רשות להמוכר דיכול לחזור ולקנות בע"כ של הלוקח וצריך קנין או אותו הכסף שנותן לו בחזרה בזה קונה ונ"מ אי מקנה לו הלוקח בחזרה מטלטלין אגב מקרקע בקרקע הזה אי קנה הפודה כי הי' קנין וה"ל כאילו חוזר הלוקח והקנה וקנה. א"ד דהיא אפקעתא דמלכא וחוזר מאליו במעות שנותן ולא בתורת קנין אם כן אין נקנין המטלטלין אגב הקרקע ועיין בערכין כו' גבי מוכר שדהו בשנת היובל שפירש"י כן לענין מכורה ויוצאה או אינה מכורה כלל עי"ש. וז"פ אצלי בשדה היוצאת ביובל הוא ודאי אפקעתא דמלכא כמבואר כ"פ בש"ס בלשון הזה וא"צ האדון קנין אך בגאול' דאינו מבוא' אני מסופק אם הוא אפקעתא דמלכא וא"צ קנין או צריך והתורה נתנה לו רשות וקונה בע"כ של הלוקח אבל צריך קנין וכן קרוב הגואל אפילו ברצון הלוקח ולאחר ב' שנים פודה אף בע"כ של הלוקח דוקא במכר אבל במתנה אינו בכלל דינים הנ"ל וברצון הלוקח פודה אפילו בתוך שני שנים ובע"כ אינו פודה אפילו לאחר ב' שנים כמו כל מתנה לזמן דבתורה מכר כתיב בהנהו דינים ומתנה אינה בכלל מכר כמבואר בבכורות דף נ"ב ר"מ סובר מתנה אינה חוזרת ביובל דמכר כתיב רק רבנן סברי דיוצא ביובל תשובו איש כו' לרבות מתנה וכ"ה בר"מ כאן בסמוך אבל כאן דל"ל ריבוי ודאי מתנה אינה בכלל דינים אלו וז"פ. ונראה דאם מכר והתנה עמו הלוקח שלא יפדנו עד היובל לדעת הרמב"ן יוכל להתנות כי המוכר אינו עושה איסור אם אינו פודה ואפשר לדעת נ"י דהטעם כי הארץ קודש להש"י ואינו שלו אם כן אף שהתנה מכל מקום המוכר יכול לפדות כי אין ביד הלוקח למחות דאינו שלו רק לד' הארץ. גם נ"מ לפמש"ל אם הגאול' היא אפקעתא דמלכא או צריך קני' לענין אם מת המוכר ובנו הקטן גואל אם הוא אפקעתא דמלכא גם הוא גואל אבל אם צריך קנין לדעת קצת שיטות דקטן אינו קונה אפילו בדעת אחרת מקנה א"י לגאול עוד יש נפקותות ואין להאריך. והמוכר שדהו בזמן היובל א"י הלוקח לחפור בה בורות שיחין ומערות כי אין לו רק אכילת פירות ע' מ"ל כאן דמביא דברי הראב"ד והרב המגיד פ"ז מה' מכירה ותמה עליהם שהוא ירושלמי מפורש דא"י הלוקח לחפור ולקלקל גוף השדה מגזירת הכתוב ושב לאחוזתו בעינן וע"ש שכתב דברשות בעל השדה מותר הלוקח לקלקל. וע"ש שמביא ראי' ברורה לזה ועקצה"ח סי' רנ"ז דאשתמיט מיני' ד' המ"ל הנ"ל בשם הירושלמי. ואם לא נגאל השדה היא ברשות לוקח עד יובל וביובל חוזר השדה להאדון בלא דמים כלל. וכן מתנה חוזרת ביובל ואם מכר שדה מקנה חוזרת לאדון הראשון ויובל היא ודאי אפקעתא דמלכא ולא מצוה לחוד ונ"מ אפילו קטן שירש שדה מקנה מאביו אף דלאו בני מצות נינהו מכל מקום חוזרת דהיא אפקעתא דמלכא וע"ל מצות ע"ע כתבתי אימתי הוא אפקעתא דמלכא ואימתי היא מצוה ותלמד לכאן. והאחין שחלקו לשון הר"ם כאן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זל"ז חלקו ביובל לא תבטל חלוקתם מכמות שהיתה ועבבה"ז ופ"י גיטין האריכו בד' הר"מ. ודע דלשיט' זו דאחין שחלקו לקוחות הם גם שדה אחוזה לא משכחת לה רק חד בר חד עד יב"נ כי שנים ה"ל שדה מקנ' אצל כ"א אך הרבה סוברי' דמספיק' הרי הם לקוחין דבדאוריי' אין ברירה מספק. אם כן תבין מעצמך מספק באיזה דינים תדין כשדה אחוזה או כשדה מקנה לענין החילוקים שיש ביניהם. אך התוס' גיטין בסוגיא דק"פ כ' דלענין שדה אחוזה ל"צ חב"ח והובאו לקמן מצוה שנ"ה. הבכור והמייבם א"א חוזרין ביובל עיין ר"מ וכ"מ אבל ירושת הבעל אינה חוזרת ביובל אף על פי שהוא מדבריה'.