מנחת חינוך · סימן של״ט, ב׳

ולאחר שני שנים נתנה התורה רשות ביד המוכר או ביד קרוב לגאול ולפדות השדה מיד הלוקח בגרעון כסף בע"כ של הלוקח כיצד מכר השדה עשרה שנים קודם יובל במנה ואכל הלוקח ג' שנים ינכה המוכר ל' דינרים בעד הג' שנים ומחזיר לו ע' דינרים ומחזיר שדהו וד"ז בשדה אחוזה דוקא אבל שדה מקנה א"י לפדות בע"כ של הלוקח והראשון שמכר שדה אחוזתו אפילו נמכרו לכמה ב"א זאח"ז רשות ביד הראשון לגאלה מהלוקח האחרון ואם האדון מכר שדהו בעד מאה זוז והלוקח מכר לאחר בעד ר' זוז מחשב האדון עם הראשון ואינו נותן לו אלא לפ"ע מאה וכן אם מכר לראשון בר' והראשון מכר לשני בק' ה"ז מחשב עם האחרון ונותן לו לפ"ע מאה מייפים כח המוכר תמיד וכן המוכר במאה והשביח' ועמדה על ר' פודה לפ"ע מאה ואם מכר' בר' והכסיפ' ועמדה בק' ג"כ פודה בערך מאה הכלל תמיד מייפים כח המוכר שדה אחוזה זה מבואר בר"מ וב' דינים מבוארים בערכין דף ל' דין הראשון מכרה לראשון במנה הוא במשנה ואח"ז איתא שם ת"ר מכרה לראשון כו' שנאמר לאיש אשר מכר לו מכרה לראשון בר' כו' שנאמר לאיש אשר בתוכה ד"ר ר' דוסתאי בן יהודא אומר מכרה לו במנה והשביחה כו' שנאמ' העודף שבידו כו' מכרה בר' והכסיפה כו' שנאמר העודף שבקרקע והיינו הדין השני ואמרינן בש"ס מאי בינייהו דאייקר וזל ואייקר ופירש"י שמכרה לו בר' ומכר הראשון לשני בק' ונתייקרה ביד השני ועמד על ר' לרבי דדריש לאיש אשר בתוכו אינו נותן לו אלא מאה כו' לר' דוסתאי נותן מאתים דעודף כו' הא מאתן שקל כו' עודף הוא מאתן שווי' על כל פנים מוכח דר' ור' דוסתאי פליגי בד"ז וא"כ תמוהין ד' הר"מ איך מביא ב' הדינים משני התנאים שחולקין זה עם זה ונ"מ לדינא באייקר וזל ואייקר ח"א דנותן מאה ח"א דנותן ר' ולא הביא הר"מ ד"ז כלל אך באמת כיון דהלכה כר' מחבירו אם כן אפילו באייקר וזל ואייקר אינו נותן לו אלא מאה ע"כ סתם הר"מ דראשון לשני במאה אינו נותן לו אלא מאה משמע בכ"ע אפילו השביח כיון דהלכה כר' ע"כ סתם הר"מ ונשמע מדבריו בכ"ע לקולא לייפות כח המוכר. אך קשה לפמ"ש התוס' שם בד"ה א"ב כו' דאייקר וזל בלוקח א' דלרבי בהכסיפה מכל מקום צריך ליתן ר' כיון דהוא איש שמכר ואיש אשר בתוכה וכיון דהלכה כר' מחבירו איך פסק הר"מ בהכסיפ' בלוקח א' שנותן לו רק מאה הא לרבי נותן ר'. ונראה דס"ל להר"מ דלרבי נהי דאינו דורש מהעודף מכל מקום ד"ז דהשביח או הכסיף נפקא לי' גאולה גאולה מע"ע כמסקנת הש"ס שם וע"ע נפקא לו מקרא שם ע"ש רק ד"ז דמכרה כו' נפ"ל מקרא זה דלאיש והשביח והכסיף גם רבי מודה דנפ"ל מע"ע אם כן בלוקח א' אינו נותן אלא מאה לא כהתוס'. ודין הראשון דמכר לשני לא נלמד מע"ע דשם ל"ש ד"ז כלל כי האדון א"י למכור ע"ע לא' כמבואר בר"מ ה"ע והבאתי לעיל במצות ע"ע. ודע דז"פ אף דמייפין כח המוכר כמ"ש לעיל מכל מקום בזה אין מייפין כגון שמכר בעד מאה זוז עשרה שנים קודם היובל ותיכף אחר המכירה הוקר על ר' והנה בשעת המכירה הי' נחשב שיווי של כל שנה בעד עשרה זוז ותיכף שהוקר על כפל הי' שוה כל שנה עשרים זוז והלוקח אכל שני שנים ובא לפדותו אין אומרים שינכה לו בעד השני שנים ארבעים זוז ויחזיר לו רק ששים זוז זה ודאי אינו דאינו מנכה לו רק כפי המעות שלקח לערך זה חשבינן השנים שאכל עש"ס וז"פ. ואינו גואל רק אם השיגה ידו אח"כ אבל אם היה לו שדות אחרות בשעת מכירת שדה זו ומכר אח"כ ורצה לגאול אינו רשאי דכתיב ומצא כדי עד שימצא דבר שלא הי' מצוי לו בשעת המכירה וכן אם אין לו רק לוה אינו גואל שנאמר והשיגה ידו ולא שילוה וכן אינו גואל לחצאין רק או כולו או אינו גואל כלל וכ"ז ילפינן בש"ס מקראי. והא דנשבח השדה אינו נותן רק לפי מה שמכר היינו דוקא בהשביחה מאליה אבל השביחה הלוקח ודאי השבח שייך ללוקח ושמין לו השבח ומחויב ליתן לו השבח כמו ביוצא ביובל שיתבאר בסמוך ועיין ב"מ ק"ט דהאי זביני מעלייתא רק יובל אפקעתא דמלכא ע"ש ה"נ זביני מעלייתא רק גזירת הכתוב דגואל וחוזרת אליו אם כן בודאי השבח שהשביח הלוקח שייך ללוקח וכפירש"י להדיא בערכין דף ל' מכרה כו' והשביח פירש"י מאליו מבואר דאם השביח הלוקח שייך ללוקח וז"פ.