מנחת חינוך · סימן של״ט, א׳

שלא נמכור שדה בארץ ישראל לצמיתות כו'. דיני מצוה זו מבואר בר"מ פי"א מה' שמטה ויובל וכן דין שדה אחוזה שהביא כאן הרהמ"ח ואכתוב בקיצור אסור למכור ביתו או שדה אחוזתו עד שהעני ואין לו מה יאכל אבל למכור ולעשות בו סחורה או כדומה אסור ואם עבר ומכר מכירתו מכירה והמוכר שדה אחוזתו הדין כן כל שני שנים הראשונים תעמוד השדה ביד הלוקח ואוכל פירות ואם רצה המוכר לפדות אינו רשאי ואפילו הלוקח רוצה ג"כ אינם רשאים. והנה בד"ז דאינו גואל בפחות משני שנים אינו מבואר במשנה בערכין דוקא שדה אחוזה ואף שדה מקנה שקנה מא' ושהתה בידו כמה שנים ומכר לאחר אינו רשאי המוכר הזה לגאול מיד הלוקחו פחות מב' שנים ואפילו ברצון הלוקח אך מד' הר"מ קצת משמע דד"ז בשדה אחוזה דכתב בה"ט המוכר שדהו בזמן היובל כמו שביארנו אינו מותר כו' ומלשון הר"מ שכתב כמו שביארנו משמע דמיירי מענין שכתב לפני זה ושם מיירי משדה אחוזה. אך אין הכרע דקאי כמו שביארנו דיני יובל וכן הפסוק בפרשת בהר במספר שנים כו' דנלמד ד"ז אינו מוזכר שדה אחוזה אם כן נוהג בכל השדות אף בשדה מקנה וד"ז דוקא בזמן שהיה היובל נוהג ובא"י ובח"ל (או) [אבל] בזמן שאין היובל נוהג אינו נוהג ד"ז וכן שאר הדינים במצוה זו ובמצות הבאים אח"ז כמבואר בדברי הר"מ ובהרהמ"ח. ופשוט דתנאי שיחזור בתוך שני שנים ג"כ לא מהני כיון דשניהם אסורים אין בידם למחול כמ"ש הרמב"ן מביא דבריו הרב המחבר לענין מכירת צמיתות ה"ה כאן ול"ד לע"מ שלא תשמטנה שביעית ועיין בנ"י שכ' דא"י להתנות על מכירה חלוטה דאין הארץ שלהם דכתיב כי לי הארץ ואין להם רשות למכור מה שאינו שלהם ה"נ דשתי שנים גזרה התורה שיהא ביד הלוקח וא"י להתנות שיחזור כי אין הארץ שלהם כלל למכור וליקח רק מה שהרשתה התורה ויבואר בסמוך ב"ה. וצריך הלוקח לאכול שני תבואות בשני השנים ופעמים אוכל ג' תבואות בשני שנים כגון שמכרה לו מלאה פירות הכלל קודם שני שנים א"י לגאול בשום אופן אך אפילו שהה בידו שני שנים ולא אכל שני תבואות ג"כ א"י לגאל' לפיכך אם היה א' מהשנים שנת שמטה או שנת שדפון או ירקון אינו עולה מן המנין ומבואר בב"מ פרק המקבל דק"ו דוקא שדפון או ירקון בעולם אינה עולה לו אבל אם היה שנת תבואה רק שדפון וירקון בבאגי עולה לו ומובא ג"כ בתוס' וא"י למה השמיטו הר"מ כאן. אבל אם הלוקח הניחה בורה שנה הרי עולה למנין דאיהו דאפסיד אנפשי' ונ"ל דל"ד שנה אלא אפילו הניחה בורה השני שנים כיון דבגרמתו נעשית ניתן לפדות דמ"ל שנה או שתי שנים ולשון הר"מ הוא אכלה שנה והניחה כו' ל"ד אלא אפילו הובירה כל השתי שנים שוב ראיתי בכ"מ כ"כ להדיא. ומבואר כאן בר"מ אינו [גואל] פחות משתי שנים מעל"ע מיום המכירה אפשר דחשבינן שעות כגון שמכר לו בר"ח ניסן בחצי היום אינו פודה עד ר"ח ניסן השלישי בחצי היום דוקא עיין בערכין ל"א ובתוספות שם ובנדה דמ"ח ובר"מ פ"ב מה' אישות הכ"א ובמ"ל שם וכבר האריכו האחרונים ויתבאר קצת לקמן במצות בע"ח ב"ה. והנה הבאתי לעיל דדעת הרהמ"ח דד"ז דאינו גואל בפחות משני שנים הוא גם בשדה מקנה ובאמת לשון הש"ס ערכין דח"י ונדה שם פ' יוצא דופן מבואר הלשון שתי שנים שבשדה אחוזה כו' מבואר דמיירי בשדה אחוזה דוקא וצ"ע בת"כ ואינו ת"י כעת ועמ"ש לקמן ד"ה והבאתי. מכרה שנה א' קודם היובל אוכל שנה השניה אחר היובל אף על גב דהדין דיוצא ביובל מכל מקום בפחות משני שנים אינה יוצאת ואוכל שני שנים אך אחר שאכל שני שנים אחר היובל יוצא מידו בלא דמים כי היובל מוציאו רק שצריך לאכול שני שנים. ונ"ל הא דשנת השמטה או שנת היובל אינה עולה מן המנין כיון דאינה שנת תבואה ואם עבר הלוקח וזרעה נראה דנחשב שני תבואה ועולה לו לשני השנים כנ"פ. ואפילו נשדף באגי מכל מקום כיון דאיכא תבואה בעולם היינו בח"ל לא הוי שדפון וכיון דהוא זרע הו"ל כשאר שנים ועולה לו רק אם היה שדפון בעולם בודאי אינו עולה ואיסורא הוא דעבד ואין ענין לזה וז"פ. ודוקא בשדות שגדלים תבואות וה"ה אילנות שהם בני תבואה אין נפדים פחות משני שנים אבל אם מכר לו נקעים מים או סלעים שא"ר לזריעה נפדים מיד כיון שאינם בני תבואה. ונראה דאפילו לפמ"ש לעיל בשם הרהמ"ח דגם בשדה מקנה הוא ד"ז דאין נגאל בפחות משני שנים מכל מקום נ"פ דאם א' מכר שדה אחוזה והקונה מכר לאחר ואחר לאחר והראשון שבא לפדותו כיון שכלו ב"ש מיום מכירתו אף שמיד הקונה שלו לא היתה ביד הלוקח שני שנים מכל מקום יכול הראשון לפדותו כיון דיש שני שנים ממכירה שלו כי הכל לטובת בעל הקרקע כמבואר בסמוך בעזרת השי"ת לע"א ה"נ הראשון יכול לפדותו כנ"פ.