מנחת חינוך · סימן שכ״ט, ג׳

ומאי זה קדושת שביעית עיין ר"מ כאן פ"ה ופ"ו באריכות דלאכלה א"ר ולא לסחורה ודיני סחורה ע"ש באריכות. ופ"ש ניתנו לאכילה ולשתיה ולהדלקה ולסיכה ולצביעה ולא יאכל רק דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות וכן סיכה ושאר דברים ואסור לשנות הפירות מברייתם דבר שדרכו לאכול חי אין אוכלים מבושל כו' ואין מאכילין מאכל אדם לבהמה וגם לאכלה ולא לרפואה וגם אסור להפסיד פירות שביעית ולא יקוץ אילנות שיש בהם פירות מחמת הפסד ואם מכר פ"ש הפירות נשארו בקדושתם וגם החליפים נתפסים דנוהג בהם קדושת שביעית. אך אם מכר החליפים נתפס החליפי חליפין והחליפין נתחללו הכלל פרי הראשון והאחרון הם בקדושתם ע' דינים הנ"ל באריכות בר"מ וכל הדברים הנ"ל נפקא לן מן לאכלה ולא לסחורה ולא להפסד והם לאוין הבא מכלל עשה וע' מ"ש לעיל פ' משפטים דנשים ג"כ מוזהרים ע"ז ולא הוי מ"ע שהזמן גמרא ע"ש. ופ"ש הם לעולם בקדושתם אף לאחר שביעית כמ"ש לעיל ופ"ש אף שכ"א מחויב להפקיר שדהו וכ"א לוקט מן ההפקר מכל מקום מה שלוקט זוכה מן ההפקר והם שלו לגמרי והמקדש בפ"ש מקודשת אף דלכתחלה לא דה"ל כסחורה אבל בדיעבד מקודשת כי הממון שלו ע' בקדושין ובר"מ פ"ה מה' אישות דהמקדש בפ"ש מקודשת. וז"פ דלאחר שלקט הרי הם שלו לגמרי וז"פ. ויש עוד דין בשביעית היינו הביעור ויש בזה שיטות מהו הביעור ודעת הר"מ פ"ז כאן כך הוא דאין אוכלים ממין שלקח לו לביתו רק כ"ז שאותו המין מצוי בשדה שנא' ולבהמתך ולחי' כ"ז שחיה אוכלת מה שבשדה אתה אוכל מה שבבית כלה לחיה מן השדה חייב לבער אותו המין מן הבית וכיצד הוא הביעור אוכל ומחלק לשכניו מזון ג' סעודות לכל א' ואם אין לו אוכלים שורף באש או משליך הפירות לים המלח והפירות הללו אסורים באכילה לכ"א רק שורפו או משליך לים. וכ"ה דעת רש"י דמשליך הפירות במקום דריסת רגלי בהמות וחיות. אך דעת הרמב"ן והרבה גדולי הראשונים דאין הפירות נשרפים ולא נשלכין לאיבוד רק בשעת הביעור מחלק לשכניו כנ"ל. ואם אין לו אוכלים יפקיר הפירות שיש לו וחוזר ומכניסן ואוכלם הכלל הביעור הוא ההפקר ורשאי לאכול הפירות אך אם עבר ולא הפקירם נאסרו הפירות וזה מד"ס ודעת הראב"ד דשני מיני ביעור הם דאם כלו פירות העיר ותחומיה מוציא ומפקירן ואם כלו מן כל הארץ הביעור הוא בשריפה או לים המלח עיין בדבריהם באריכות. והביעור נראה מדברי הר"מ דהוא מן התורה מדרשא ולבהמתך כו' והרמב"ן עה"ת כתב דנ"ל שכל הביעור הוא מד"ס והדרש היא אסמכתא. ועיין הדינים בר"מ כי אין כאן מקומו להאריך. ויש מינים שקדושת שביעית נוהגת בהם ואין להם ביעור עיין הכל בר"מ ובר"ש בשביעית ובכמה סוגיות בש"ס. והנה דינים אלו של שמטה וגם מה שמבואר בפ' משפטים כ' הרהמ"ח דנוהג בא"י בזמן הבית ובזמן שישראל שם וכן כ' לעיל מבואר דעתו דשמטת קרקעות לענין עבודה וקדושת שביעית תליא ג"כ ביובל ובזמן שבטלו היובלות קודם חורבן ב"ר או על כל פנים בחורבן ב"ר ועדיין אינו נוהג יובלות כי לא היו כל ישראל כמבואר כ"פ בח"ז אף על פי שקדושה שניה של עזרא לא בטלה מכל מקום כיון דלא הי' יובל אין שמיטה נוהג מן התורה כלל. והר"מ כאן פ"ד הכ"ה כתב דשביעית נוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית ודעת הכסף משנה בדעת רבינו הר"מ דסובר דהוא מן התורה רק שמטת כספים תלוי ביובל ובמ"ל הקשה ע"ד. ועיין בסוגיא דגיטין ובערכין: