מנחת חינוך · סימן שכ״ד, ב׳

והנה בדיני מצוה זו אין דרכי להאריך בח"ז כי מבוארים בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים וצריך חיבור מיוחד אך קצת אעורר מה שאינו מבואר בהדיא. הנה מבואר בש"ס דלולב א' ואתרוג א' והנה אם נטל שני לולבין או שני אתרוגין אם עוברים על ב"ת עיין ר"מ ומגיד משנה ואחרונים אך ידי המצוה נראה דיצא עיין בסנהדרין גבי וכל המוסיף גורע. ואי"ה במצות ב"ת יבואר באורך. ולא בא מפורש דלא יצא המצוה אם נטל שני לולבין או שני אתרוגין אך התוס' סוטה דח"י ד"ה כתב' על שני דפין כו' מבואר בדבריהם דאם נטל שני אתרוגים לא יצא דפרי א' אמר רחמנא ולא תרי תלתא פרי והוי כשני גיטין דפסולין וכשני מגילות ומביאים סוכה דאמרינן לינקוט תרי ותלת, פרי א' אמר רחמנא כו' והאי דבשופר אם קול פנימי שמע יצא ע"ש והר"נ בר"ה באמת דעתו גבי שופר דזה הטעם דאם קול חיצון שמע לא יצא מחמת שני שופרות ע"ש. ובודאי ל"ד שני אתרוגין ה"ה שני לולבין הכלל היכי דכתיב בתורה בלשון יחיד שנים פסולים ועיין בט"א בר"ה גבי קול חיצון שמע השיג ע"ד התוס' והר"ן ומביא ראיות לסתור דבריהם ולבסוף דחה הראיות שלו אך כתב כיון דגם ראיות התוס' דחוים כמ"ש אם כן מצד הסברא נראה דיצא ע"ש ובאמת כיון דאין לנו ראיות להיפך מה כחנו להכריע מסברא נגד דעת התוס' והר"ן ובפרט להקל ע"כ דין זה צ"ע. ודע דאף לדברי התוס' דוקא אם נטל שני אתרוגין או לולבין כשרים לא יצא אבל אם אחד מהם פסול לא שייך לומר ולא שנים ושלשה וראיה מגיטין דשנים ששלחו שני גיטין ונתערבו דנותן שניהם לזו כו' וכ"ה שם בס' ט"א. ומצות לולב אינו נוהג אלא ביום כמבואר בש"ס ואם לא נטל ביום ראשון בגבולין ונזכר בה"ש יטול מספק כי הוא ספק דאורייתא ובשאר הימים שהוא רק מדברי סופרים בגבולין בה"ש הוי ספק דרבנן. ונשים ועבדים פטורים דהוי מצות עשה שהז"ג וטומטום ואנדרוגינוס חייבים מספק. ולענין ברכה תליא בשיטות אם על ספק מברכין ודינים אלו מבוארים בש"ס ובר"מ. וח"ע וחב"ח חייבים כמו שופר וסוכה כמבואר בר"מ. עוד מצוה הי' בביהמ"ק בשבעת ימי החג והיא מצות ערבה עיין פ' לולב וערבה ובר"מ פ"ז מה' לולב שהוא הל"מ ויוצאים אפילו עלה א' בבד א' מבואר דשיעור אורך כערבה שבלולב דלא מצינו שהקילו בזה ודעת רש"י בדמ"ד ע"ב ד"ה עלה א' כו' דערבה זו בכ"ד סגי וכ"נ מדברי הר"מ מדסתם ולא פירש והנה במשנה דמ"ה מבואר דמלקטין מורביות של ערבה וזוקפין בצד המזבח וברייתא שם מבואר בהדיא דהיו גבוהות י"א אמה ע"ש נראה דזה הוי רק לכתחלה אבל עיקר מצוה אין קפידא ולומר דערבה שהיו זוקפין אצל המזבח צריך שיהיו גבוהות י"א אמה הל"מ והערבה שהיו נוטלים היו יוצאים בכ"ד זה אין סברא ובפרט דבש"ס סתמא איתא דהל"מ היא ערבה. ואי שיעור זה לעכב היו צריכים לפרש הגובה. והנה מבואר שם דהיו באים וזוקפים אותם על צדדי המזבח בכל יום ושבת אינו דוחה רק שביעי שחל בשבת זוקפים אף בשבת וכל העם באים ונוטלים כי מבואר שם בש"ס ח"א מאן לימא דבנטילה דלמא בזקיפה ומסיק הש"ס דהי' בנטילה ע"ש ולפי הנראה מדברי הר"מ שכתב ובאים העם ונוטלים דאף ישראלים היו חייבים בנטילה זו ומה דאמרינן שם לולב לכל מסור וערב' שלוחי ב"ד מייתי לה היינו כפי' הר"נ כיון שיש לב"ד עסק בדבר לא שייך גזר' דרבה ע"ש אבל דעת רש"י נראה שם דהמצוה הי' בכהנים ודעת הר"נ בשם י"א דשתי מצות הי' הקפה בכהנים וגם נטילה ובישראלים הי' רק נטילה ע"ש. ובכל יום היו מקיפין את המזבח פ"א וביום הז' ז' פעמים והוא פלוגתא בגמרא אם היו מקיפין בלולב או בערבה ובר"מ פסק דבלולב וע"ש ברש"י. וע' תוס' שם דערבה דהיא הל"מ א"צ לכם וכשר בשאול ג"כ וגזול פסול מחמת מהב"ע ואין כאן מקומו להאריך אך לכם לא בעי והוא בתוס' ד"ה והביאו מורביות דמ"ג ע"ב. ובקונטרס כפות תמרים תמה על הר"ם שהשמיט הך ברייתא דהיו גבוהים י"א אמה. ומבואר בגמרא ובר"מ דניטלת בפ"ע ואינו יוצא בערבה שבלולב. ועיין במעילה די"ב דערבה של הקדש לא נהנין ולא מועלין ראב"צ אומר נוהגים היו הזקנים שהיו נותנים אותם בלולביהם וע"ש ברש"י דמיירי קודם שהקיפו את המזבח דאי לאח"כ אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין כו' וע"ש בתוס' דהטעם דראב"צ דמצות לאו להנות ניתנו וע"ש בתיו"ט וער"מ פ"ה מה' מעילה שפי' פי' אחר במשנה זו דערבה ועיין בהשגות שם פי' אחר ועיין בט"א בר"ה סוגיא דשופר של עולה ובשער המלך ה' שופר מה שפלפלו בזה ויש להעיר עוד במצוה זו דערבה ואי"ה אשנה פ"ז ובזה"ז ערבה מנהג נביאים חד יומא ומבואר בש"ע.