מנחת חינוך · סימן ל״ב, צ״ב

והנה עד כאן דברנו במצות עשה של ש"ב אבל אם מחמר אחר בהמתו שעושה מלאכה ואזלה מחמתו עובר בלאו דל"ת כ"מ ובהמתך כמבואר פ' בתרא דשבת ובר"מ והרהמ"ח כאן אך אין לוקין והטעם מבואר כאן. ונראה פשוט דגבי עבד ל"ש מחמר כיון דהוא בן דעת לא אזל מחמתו ויותר מזה דעת הראב"ד גבי שביתת עבד שאינו מצווה כיון שהוא בר דעת עמ"מ אבל בתורת מחמר ודאי ל"ש אצל עבד ושפחה וז"פ. והנה פ' בתרא דשבת מקשה הש"ס אהא דמניחו על החמור הא קעבר משום לאו דל"ת מלאכה אתה ובהמתך וכו' דהיינו מחמר וכן בפסחים דס"ו ע"ב מקשה הש"ס גבי מי שפסחו וכו' הא מחמר ומשני דמחמר כלאח"י הוא דרבנן ובמקום מצוה ל"ג ע"ש. אבל מחמר גמור הוא לאו מן התורה ובשני מקומות הנ"ל מיירי בהוצאה מרשות לרשות ע"ש אם כן לפמש"ל בשם הפ"י דש"ב אינו מן התורה גבי איסור הוצאה דהוי מלאכה גרועה אם כן הי' יכול הש"ס לתרץ דגם מחמר אינו אסור מן התורה רק בחרישה וטחינה וכדומה דאזלא מחמתי' אבל איסור הוצאה כמו דש"ב אינו נוהג דל"ה מלאכה אצל הבהמה אם כן גם מחמר ל"ש דל"ה מלאכה בשותפות אדם עם הבהמה וצ"ל דוקא ש"ב סברת הפ"י כן אבל במחמר כיון דאדם עושה ג"כ קצת ה"ל מלאכה אף בהוצאה ועובר משום לאו הזה יש בין איסור הוצאה ובין מחמר מהש"ס ומכל מקום צ"ע. ולכאורה יש לה"ר דהחילוק דפסחים דמקשה והלא הוא מחמר ולמה לא מקשה מלמען ינוח הא עובר על ש"ב ע"כ דש"ב אינו איסור תורה בהוצאה ע"כ מקשה ממחמר דאף בהוצאה עובר על לאו דמחמר. אך באמת לפמ"ש התוס' בע"ז שם משום נסיוני וכו' אין ראי' דפריך מחמור מיניה דמחמר הוא חמור מש"ב דהוא לאו ולקמן יבואר עוד דאין ראיה מכאן בעזה"י וכן בשבת דמקשה ממחמר ולא מקשה מש"ב ג"כ יש לדחות כנ"ל. והנה אינו מבואר בר"מ והרהמ"ח אי לאו זה דמחמר דוקא בבהמה שלו כפשטא דקרא ל"ת מלאכה וכו' ובהמתך כמו ש"ב מחמת דכתיב שורך אינו אלא בבהמה שלו א"ד דאפילו בבהמת חבירו שייך נמי לאו זה אף דש"ב אינו עובר מכל מקום משום לאו דמחמר עובר בכ"ע. והנה דעת הרשב"א והר"נ בע"ז דגם על בהמת חבירו עוברין משום לאו זה ועיין ברשב"א שמביא ראיה מקושית הש"ס דמקשה והא ה"ל מחמר ולמה לא מקשה הא עובר על ש"ב אלא הי' יכול לאוקמי שאין החמור שלו ואינו עובר על ש"ב ובמחמר עובר בכ"ע ע"ש ברשב"א וכן יש לה"ר מש"ס דפסחים דמקשה והא ה"ל מחמר ולא מקשה משום ש"ב עכצ"ל דלא הי' יכול להקשות משום ש"ב דהי' יכול לתרץ (דכ"א מחליף עם בהמתו בשל חבירו) דאפקורי אפקר לבהמתו וליכא משום ש"ב ע"כ מקשה מטעם מחמר דאפילו בבהמה שאינו שלו שייך ג"כ מחמר ועסי' רמ"ו לענין הפקר. אך לפמ"ש אין ראיה ממקומות הללו חדא כיון דמחמר חמור מן ש"ב דהוי לאו ע"כ מקשינן מלאו דמחמר כמ"ש תוס' והר"נ בע"ז ועוד לפי סברת הפ"י אם כן במקומות הנ"ל דמיירי בהוצאה ליכא משום ש"ב מן התורה ע"כ אקשינן מן מחמר ואין ראיה משם והר"ן בע"ז הביא ג"כ ראי' דל"ל משום מחמר בנסיוני תפ"ל משום ש"ב וכ"ת דנקיט החמור היאך מתירין למכור ע"י ספסירא דשאלה ושכירה ליכא דלא משאיל וכו' ונסיוני ליכא דלא שמעי לקלא הא מכל מקום איכא משום ש"ב נהי דלא חכים לקלא אע"כ דלאחר פיסוק דמים והלוקח מנסה ה"ל של הלוקח ע"ש שמביא ראיה לזה אם כן אין הבהמה של ישראל ואין בה משום ש"ב ע"כ אמרינן הטעם משום מחמר וע"ש שמביא קודם לזה לפי תי' התוס' וכ"נ מדברי הר"מ כמו שמביא הכסף משנה אם כן אין ראי' וגם מ"ש שאם אי אתה אומר כן בטלת איסור מחמר לגמרי דבבהמתו בל"ז עובר משום ש"ב ובבהמת אחרים ליכא מחמר ג"כ ע"כ דגם בבהמת אחרים ג"כ שייך מחמר. ובאמת א"ר כ"כ דהתורה הוסיפה על העשה דש"ב עוד לאו אם מחמר אחריה אף דאין מלקות מכל מקום החמירה התורה בלאו ועשה ע' פ' א"נ בב"מ. וגם לפמש"ל דאפשר דנשים פטורות מהעשה דש"ב אם כן כתבה התורה דמחמר איכא לאו ונשים ג"כ מוזהרים וגם לדברי הפ"י שכתבנו לעיל אם כן ליכא ש"ב בהוצאה ומחמר שייך ע"כ נוכל לומר דמחמר דוקא בבהמה שלו כפשטא דקרא וכ"פ בש"ס המחמר אחר בהמתו משמע דוקא בהמה דילי' ובר"מ והרהמ"ח אינו מבואר דנקטו לשון הש"ס המחמר אחר בהמתו אם כן צ"ע בזה אם עובר על מחמר בבהמת חבירו. אך כיון שהראשונים כתבו זה בטלה דעתי אך תורה היא ולדידי ד"ז צ"ע כי אין לזה ראי' מוכרחת. אך לפמ"ש על כל פנים קשה אמאי לא מתרץ הש"ס על קושיא דמיירי שאין הבהמה שלו אך אפשר אם אין הבהמה שלו אין שום איסור כלל ואפילו איכא נכרי עדיף להניח על החמור והא דלא מפקיר לי' באמת הש"ס רוצה לצייר שיש עוד היתר אפילו בשלו ממש דמניח כשהיא מהלכת וגם שם בפסחים דמקשה הש"ס והלא מחמר ומתרץ דהוא כלאח"י ולזה מבעיא לבני בתירה במקום מצוה אי דוחה שבות דלאח"י ובאמת אם היו רוצים הי' מפקיר כ"א ולא הי' איסור כלל אך אפילו בשלו ג"כ שבות מותר במקום מצוה ולזה מצייר הגמ' בכל גוונ' וע"ש בתוס' דהו"מ לשנויי כשהוא מהלך וכו' ה"ה נמי דהו"מ לשנויי זה וכן בשבת וכה"ג מצינו בכ"ד למי שבקי בגמרא ועי' בת"י יומא ס"ז שכתב דמוליכין את השעיר המשתלח עם הלשון של זהורית הטעם דהוי כלאח"י כדאמרינן בפסחים ובל"ז לפמ"ש הא השעיר הוי הקדש ואין מוזהר על מחמר בבהמה שאינה שלו וליכא אפילו משום שבות ומכל מקום הראשונים כ' שמחמר בכ"ע עובר וצ"ע.