מנחת חינוך · סימן ל״ב, מ״ח

טו) הצובע לשון הר"מ הצובע חוט שארכו ד"ט או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייב והוא ממשנה דק"ה ע"ב הצובע כמלא הסיט כפול וזה השיעור בהוצאה גם כן ונראה בצובע בגד או עור כשיעורו להוצאה כ"ה השיעור בצובע כמ"ש הרמב"ן במלבן שהבאתי לעיל ומלבן וצובע נשנו במשנה כא' וז"פ. וכתב עוד ואין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר ע"ג ברזל או נחושת וצבעו פטור שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת פטור עכ"ל וכתב הרב המגיד דזה נלמד מדין הכותב בפי"א שאינו אלא בדבר המתקיים ע"ד המתקיים ובמשנה דק"ב זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב עכ"ל. והנה בדין הכותב נראה שאין הכתב מתקיים בעצמו אפילו בלא מעשה דידי' כמ"ש פי"א כגון משקה ומ"פ או על עלי ירקות וכו' דהכתב אינו עומד כלל אף אם לא נמחוק דאין סברא לומר דע"י מחיקה לא יעמוד הא ע"י מחיקה אפילו בדיו יכול למחוק ואין סברא לומר דבדיו יהי' רישומו ניכר אם יהי' נמחק רק זה מצד הסברא אם יוכל לעמוד בלא מעשה הוי מתקיים אך אם נמחק מעצמו בל"מ ל"ה מתקיים אם כן כאן נמי וכ"מ מלשון הר"מ שכ' אינו מתקיים כלל בתי' כלל נראה דהיינו שנמחק בעצמו ואינו עומד כלל ומ"ש אח"כ שהרי אתה מעבירו תי' את"ה שכתב לנוכח משמע דע"י מעשה שלו מעבירו אפשר אשגרת לשון הוא כי אין זה סברא כלל כיון דיכול להתקיים הו"ל מלאכתו מתקיימת אף אם ע"י מעשה יכול להתקלקל המלאכה כי הרבה דברים כגון בונה ותופר וכדומה ע"י מעשה אדם אינו מתקיים ולא תמצא מלאכה המתקיימת. אלא ברור דדוקא אם מעצמו אינו מתקיים כמו כותב במשקין או על עלה כו' כנ"ב. גם נ"ל דודאי אף ברזל ונחושת יכולים לצבוע שיהא עומד הצבע רק הר"מ נקט אותם השני צבעים סרק וששר דידועים היו אצלו דאינו עומד על ברזל ונחושת (אף שבתנ"ך כתיב ומשוח בששר ופי' במיני צבעונים מכל מקום אפשר יש איזה מין צבע דנקרא ששר) וכתב הר"מ לקמן פכ"ב הכ"ג הצובע מאבות מלאכות לפיכך אסור לאשה להעביר סרק על פניה מפני שהוא כצובע מבואר דסרק ע"פ הוא רק דרבנן כי בכל הפרקים ההם כותב רק איסורי דרבנן השייכים לכל מלאכה ובדצ"ה בשבת מבואר בברייתא גודלת כוחלת ופוקסת חייבת וכן הי' רשב"א אומר משום ר"א אשה לא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת ולשון מפני שצובעת נראה דהוא צובע ממש וחייב. אך הר"מ סובר דר"א אומר כך משמע דרבנן פליגי עליו וגם מבואר בברייתא בשם רשב"א דגודלת כוחלת פוקסת לאחרים חייבת ובמשנה פליגי רבנן דאינו אלא משום שבות ואם כן רשב"א אומר כן משום ר"א והלכה כרבנן ומכל מקום טעמא בעי אמאי א"ח משום צובע ולומר דה"ל צבע שאינו מתקיים ע"כ פטור הא בודאי מתקיים זמן מה דמתקשטת בו וכי צריך בשבת שיהא מתקיים לעולם ודאי כיון שמתקיים זמן מה ה"ל מתקיים בשבת. וראיתי בסמ"ג במלאכת צובע מביא ירושלמי הפוקסת חייב משום צובע פי' כמין בצק מדבקת בפניה וכשנוטלתו מאדים וגרסינן נמי בפ' המצניע אשה לא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת נ' מדבריו דמעברת סרק חייב כי מסיים בכל אלו לא מצינו חייב ע"ש ותראה. והנה בדצ"ה מבואר במשנה פוקסת ופירש"י בפי' אחרון כגון בצק וכו' היינו כהירושלמי ובגמרא שם לא מחייב משום צובע רק משום טווה או בונה וגם ר"א סובר כן ורבנן סברי דרק משום שבות ואין הירושלמי ת"י. והר"מ פכ"ב גבי פוקסת נראה דס"ל כפירוש הראשון ע' בהה"מ ויש לעיין. ע' במ"ק ד"ט בתוס' שם. על כל פנים אין מובן לי הטעם אם מעברת סרק או בצק ומאדים מ"ט לא יתחייב משום צובע להר"מ עב"י ס"ס ש"ג שכ' ג"כ כדעת הסמ"ג דמעברת סרק ח"ח וטעם הר"מ אין מובן לי ומטעם דבר שאינו מתקיים לא נהירא דאיזה זמן ניתן דיש ג"כ דיו שאינו מתקיים זמן הרבה ולומר שאין דרכה בכך הא האשה דרכה בכך עב"י ש"ג במג"א סקי"ט. שו"ר בח"א האריך לכתוב טעם הר"מ משום דבר שא"מ וצ"ע.