מנחת חינוך · סימן ל״ב, מ׳

והנה קי"ל בדבר יבש אין בישול אח"ב ובדבר לח ג"כ יש דיעות דאין בא"ב אך פסקינן בדבר לח דיש בא"ב עבשו"ע אם כן ה"ה במתכות שהותך וחזר ונקרש א"ח עוד משום היתוך דאין בא"ב או בנעשה כמו גחלת פ"א ונצטנן א"ח עוד משום בישול אם חזר ונעשה כמו גחלת ואפ"ל הטעם דאין בא"ב ביבש דעדיין הפעולה הראשונה במק"ע ולכך בלח יש בא"ב דאין הפעולה הראשונה נכרת אם כן ה"נ אין הפעולה ראשונה נכרת כלל לאחר שנצטנן אך להפוסקים דגם בלח אבא"ב אם כן ה"נ וצ"ע בזה במתכות אם יש בא"ב ועיין בסוגיא דיבמות גבי הבערת ב"כ דיכול ליקח אבר שנתבשל פ"א. כתב עוד הר"ם הממסס דונג וכו' וכפור וכי"ב ה"ז תולדות מבשל וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל כללו ש"ד בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך חייב משום מבשל. ועלח"מ הקשה הא בגמרא אמרינן דשדא סיכתא לאתונא וכו' מה"ד לשרורי מאני קמיכווין קמ"ל דמרפי רפי וכו' נראה דעל הריפוי חייב ולא על הקישוי וע"ש שכתב דבדבר רך חייב על הקישוי ופי' בגמרא פ"א עיין בדבריו והנה ד"ז כשבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס דחייב משום מבשל הר"מ פי' כן האי דשדי סיכתא לאתונא עבמ"מ ורש"י פירש פ"א ע"ש מכל מקום ד"ז סובר רש"י ג"כ ע' בגמרא דע"ד שם ד"ה שבע כתב חביתא של חרס וכו' טוחן וכו' ומצרפו בכבשן חייב משום מבשל וכן תנור ע"ש ברש"י מבואר להדיא כן והנה לכאורה הי' נ"ל דמבשל כל א' עד שנעשו חרס וע"י שמצרפו בכבשן נתחזקו הו"ל גם כן מכה בפטיש דהו"ל גמר מלאכת הכלי אך רש"י כאן ד"ה תנור כ' דגבי חביתא א"ח משום מכה בפטיש דמאליו נגמרה מלאכתו בתנור וסברתו דמכה בפטיש א"ד לאפיה ובישול דאם הניח בתנור או שמעמיד איזה תבשיל שיתבשל אף דבשעת העמדה והנחה א"ח רק על אח"כ שנאפה ונתבשל מעצמה חייב כמבואר דהתירו לרדותה קודם שתאפה מכל מקום במכה בפטיש אינו כן ודוקא אם בעשייתו נגמרה המלאכה אבל אם בשעת העשי' עדיין לא נגמרה המלאכה כמו כאן שנתנו בכבשן דבשעת נתינה לכבשן לא נגמרה ואח"כ נגמרה מאליה א"ח והוכיח מד"ז דחביתא דא"ח רק שבע וכו' ומשום מב"פ לא חשיב ע"כ כיון דמאליו נגמר א"ח והסברא לזה לכאורה נראה דמ"ש אך באמת מלאכת שבת ילפינן ממשכן והנה במשכן בישול סממנים הוא כדרך שמעמידין באור להתבשל ונתבשל ממילא כדרך העולם דא"י להתבשל ברגע שמעמיד אצל האור אם כן בשבת ג"כ כן אבל מב"פ דהי' במשכן עלי ידי הכאתו בפטיש נגמר המלאכה ע' פ' הבונה אם כן בשבת ג"כ צ"ל דוקא בעשייתו יהי' דוקא הגמר מלאכה אבל שם אינו תיכף בשעת עשייתו רק נגמרה אח"כ מאליו א"ח וא"ד למלאכת המשכן ובזה ניחא לי דלכאורה במבשל ואופה בנגמר לגמרי ולא כמב"ד לחוד ה"ל להתחייב משום מב"פ גם כן כי גם באוכלין שייך מב"פ כמבואר במקומו בס"ד והלבוש בסי' זה גבי קוליוס האספנין שהדחתן זהו גמר מלאכתן כ' דהחיוב משום מב"פ אך לפ"ד רש"י ניחא דשם בהדחה במעשה שעושה נגמר שייך מב"פ אבל בבישול לא שייך תיכף רק אח"כ כשעומד אצל האור ונגמר מאליו ל"ש מב"פ ובאמת אם יצויר בבישול ואפיה גם כן שיגמור בשעת העשיי' חייב משום מב"פ גם כן רק רוב אפיה ובישול אינו כן ל"ש מב"פ וז"פ. שו"ר בס' יד דוד בשבת שם שמביא בשם ס' הון עשיר כהלבוש ותמה עליו דלא מצינו מכה בפטיש באוכלין וחידוש שלא ראה דברי הלבוש ונ"ל ראי' לד' מר"ם פכ"ג מה' שבת שחשב שבותין דתיקון אוכלין תחת סוג מכה בפטיש ע"ש ובהמ"מ אך לפ"ז איני מבין הסוגיא דמס' ביצה דל"ד גבי א' מביא האור וא' שופת הקדרה חייב ומקשה הש"ס שופת הקדרה מאי קעביד אר"ל הכא בקדרה חדשה עסקינן ומשום ליבון רעפים והנה לא אמר בכלי אדמה עסקינן דעל ידי שיתקשה ע"י אור חייב משום מבשל רק בקדרה חדשה דכבר נשרף בכבשן ול"ש מבשל עלח"מ כאן רק דהוי גמר מלאכה דחייב משום מב"פ ובאמת היאך שייך מב"פ בשופת הקדירה וכי תיכף נתחמם הקדרה אצל האור זה מן הנמנע רק כשמתחמם נגמר הכלי כמו בליבון רעפים ע"ש ואם כן למה יתחייב שופת הקדרה משום מב"פ הא מאלי' נגמר המלאכה ע' ברא"ש שכתב דהחיוב משום מב"פ והיאך סתם בשופת קדרה חייב משום מב"פ הא בשעת שפיתה לא נגמר עדיין רק אח"כ כשמתחמם מאוד אם כן למה יתחייב משום מב"פ לדעת רש"י וכעת צריך עיון גדול בזה ועיין ברש"י גבי מאן דשדי סיכתא לאתונא חייב משום מבשל פי' הוא ז"ל דשדי יתד לח כדי שיתייבש ועיין בס' ח"א שהקש' ל"ל כדי שיתייבש אפילו אם מניחו כדי שישרוף אפ"ה חייב ג"כ משום מבשל דהוי פס"ר ומביא בשם הירו' דר' יוסי ס"ל המעלה אברים בשבת ע"ג המזבח להתעכל חייב משום מבשל ואפשר הוי פס"ר דלא ניחא לי' דלא איכפת לי' בבישול לשיטת הערוך והדברים עתיקין ע"ש בס' ח"א מביא מגמרא דידן יבמות דל"ג גבי זר ששימש בשבת במאי וכו' אי בהקטרה הא אר"י הבער' ללאו יצאה מבואר דא"ח משום בישול וראיתי ברשב"א שם שכתב הא אר"י הבערה וכו' והקטרת אימורין הבערה היא ולא בישול עכ"ל וצ"ל כמ"ש דהוי פס"ר דלא ניח' לי'. וכתב הר"נ בע"ז ס"פ השוכר את הפועל ע"ד הרמב"ן שכתב ואף על פי שאין במולח משום בישול בשבת ואפילו אי בעי לי' לאורתא כדאמרי' פכ"ג דע"ה ולא הבינותי זה דשם לא אמרו רק דאין בו משום מעבד ואם התרו בו משום מעבד פטור אבל שלא יהיה בו משום בישול לא למדנו ע"כ נראה מדבריו דמליחה בשבת חייב משום בישול וע' נוב"י ת' חאו"ח סי' כ"ג שפלפל בזה ול"ה ד' הר"נ הנ"ל ועיין פרי חדש יו"ד סי' ס"ח האריך להשיג על הר"נ דאין במליחה משום בישול דתולדות האור בעינן ובשער המלך החו"מ פלפל גם כן בד' הר"נ ופי' דבריו דגם הר"נ מודה דמליח א"ח משום בישול בשבת ודבריו נכונים ע"ש ולכאורה אפ"ל דמלח ממשרפות המים שהוא מן החמה ערש"י פכ"ג גבי האי מאן דכניף וכו' או מלח שחופרין מן הקרקע בודאי לאו תולדות האור הוא אך מלח שמבשלין המים ונעשה מלח דקודם הבישול אינו מלוח כמו אחר הבישול וה"ל תולדות אור כי מבשלין באור אפשר דשייך בישול וצ"ע לענין שבת במלח שלנו שמבשלין באור אפשר שייך בישול. ובישול פחות משיעור אסור מן התורה ואם בישל ח"ש שחרית וח"ש בה"ע מצטרפים ככל מלאכות שבת ואם הח"ש הראשון אינו בעולם עפמ"ג בפתיחה נסתפק כה"ג ואפשר גם כאן הספק הנ"ל ואפשר יש חילוק ועיין. והנה להאריך בענינים אלו צריך חיבור מיוחד אך אכתוב מה דקשיא לי על דברי המג"א סי' שי"ח ס"ק ל"ה שאוסר ליתן חתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן דהואיל ואינו מתערב מבשל כדי קליפה אם כן צא ופרנס המשנה ביומא ד' ל"ד דעששיות של ברזל היו מטילין לתוך המקוה של כה"ג והש"ס מקשה והלא מצרף ותי' ע"ש. והרי בלאו הכי אסור מן התורה משום מבשל כיון דהעששיות מלובנים ואינם מתערבים עם המים ומבשל על כל פנים ולא שייך תי' הש"ס שם וצ"ע וע' תוס' שבת ד' מ"א ע"ב ד"ה מיחם ובפני יהושיע שם: