והנה נראה ג"כ דעל הנאת גרון לחוד כגון אכל והקיא וחזר ואכל אפילו כ"ה א"ח בברכת המזון כי מצד הסברא שביעה אינו שייך רק בהנאת מעיים היינו במילוי הכרס נהי דכתבתי לעיל דגם הנאת גרון בעינן היינו דלא מהני מילוי הכרס לחוד בלא הנאת גרון אבל הנאת גרון בלבד בודאי אינו שבע ואינו חייב בברכת המזון וא"כ כיון דבש"ס מבואר דביתובי דעתא היא התחלת שביעה כמבואר השתא שבועי משבעא כו' אלא פחות מכביצה מייתבא דעתא וכביצה שבועי משבעא אם כן דבהנאת גרון לחוד לא יוכל לבא לידי שביעה אם כן נראה דגם לא מייתבא דעתא ואם כן ביום הכפורים פטור על הנאת גרון לחוד לא כמו בשאר איסורים ששם התורה חייבה על אכילה והנאת גרון עיקר אבל כאן כתיב לא תעונה וביתובא דעתא תליא מלתא ובהנאת גרון לחוד לא מייתבא דעתא כנלע"ד בעזה"י ומכל מקום מסתפינא להקל ולא מצאתי במפרשים שיתעוררו בזה. ועיין ביומא דף פ"א אמר ר"ל מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי היכי נכתוב יכתוב לא תאכל אכילה בכזית כו' ולפמ"ש היה יכול לו' עוד אי כתיב לא תאכל יהיה חייב על הנאת גרון לחוד ע"כ הוצרך לכתוב לשון עינוי דהיינו יתובא דעתא ואינו חייב על הנאת גרון לחוד. אך באמת ל"ק כי מרא דהאי מימרא ר"ל ור"ל בעצמו סובר שם בגה"נ דבכל האיסורין אינו חייב על הנאת גרון לחוד רק הנאת מעיים בעינן ע"ש ע"כ אמר ה"ט מחמת כזית ובאמת צריך ככותבת מלשון עינוי ופשוט:
מנחת חינוך · סימן שי״ג, ג׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.