מנחת חינוך · סימן שי״ג, ב׳

ששיעור האכילה דיוה"כ כו' מפני שהתורה כו'. כ"ה בש"ס ור"מ ה' ש"ע ונסתפקתי דמבואר בש"ס [חולין] דק"ג כזית שאמרו חוץ מבין השיניים ובין החניכים הוא פלוגתא דר"י ור"ל מ"ס הנאת גרונו בעינן ומצרף בין החניכים וכן אכל ח"ז והקיאו וחזר ואכל ח"ז או אותו ח"ז הוא פלוגתא דלמ"ד הנאת גרונו בעינן חייב דהרי נהנה גרונו בכזית ולמ"ד הנאת מעיו פטור דאכילה במעיים בעינן והלכה דהנאת גרונו חייב כמבואר בר"מ פי"ד מהמ"א ה"ג וז"ל כזית שאמרו כו' אבל מה שבין החניכים מצרף למה שבלע שהרי נהנה גרונו בכזית וכן אכל ח"ז והקיאו כו' שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור עכ"ל. והנה לשון הגמרא והר"מ נקטו כזית והנה היאך הדין ביוה"כ דלענין שיעור אף דאכילה הוי בפחות דהיינו כזית מכל מקום לענין מייתבי דעתי' אינו פחות מכותבת והיאך הדין אם בין החניכים מצרף או אכל חצי כותבת והקיאו כו' אם כאן נמי די בהנאת גרונו בככותבת או אפשר לענין יתובי דעתו תלוי בהנאת מעיים ואינו חייב ע"ז עד שיהי' במעיים ככותבת והר"מ פי"ד מהמ"א התחיל כל מ"א שבתורה בכזית כו' ושם מדבר בכל שיעורי תורה דהם בכזית אבל שיעור יוה"כ לא מיירי התם רק כאן ולא ביאר לנו ד"ז כאן וצ"ע דאפשר דהתורה לא חייבה כאן על הנאה רק אם נתיישב דעתו ויתובי דעתו אינו אלא במילוי המעיים וצ"ע דין זה. עוד אני מסופק אפילו אם נאמר דהנאת גרון לבדו בודאי א"ח כיון דלא הוי מילוי המעיים היאך הדין אם הנאת מעיים בלבד בלא הנאת גרון אם הוי יתובי דעתיה דבכל האיסורים אם הי' הנאת מעיים בלא הנאת גרון א"ח כמבואר בפסחים קט"ז גבי מצה אם כרכו בסיב ובלעו אף ידי מצה לא יצא כיון דלא נגע בגרונו ועמ"ל פי"ד מהמ"א הי"ב בד"ה הואיל ודעתו דבכל האיסורים כן והביא ראיה מדברי הר"מ פ"ג מהאה"ט גבי אוכל נבלת העוף אם כרכו בסיב ובלעו ה"ז טהור ע"ש שמרשים ועיין בסוגיא דחולין שהבאנו דיש פלוגתא אי הנאת גרונו או הנאת מעיים וע"ש שמציין ונראה שם דאף מ"ד הנאת מעיים היינו דלא מהני הנאת גרון לחוד ובין החניכים או אכל והקיא וחזר ואכל א"ח כיון דלא הוי הנאת מעיים אבל הנאת מעיים בלא הנאת גרון מודה דאינו חייב ולא יפלוג על האי דפסחים דכרכו בסיב וכן על האוכל נבלת עוף טהור בסיב אך כ"ז במקומות דכתיב אכילה בתורה ובלא הנאת גרון לא הוי אכילה כלל אבל כאן דכתיב לא תעונה וביתובי דעתא תליא אפשר דלא בעינן הנאת גרון כלל רק מילוי המעיים לחוד סגי אך באמת ברור דבעינן הנאת גרון ג"כ דאי לא בעינן רק מילוי המעיים אם כן אפילו אכל השיעור יותר מכא"פ ה"ל לצרף כ"ז שלא נתעכל הח"ש הראשון כיון דבמעיים הם שיעור שלם ע"ש בסוגיא דחולין וע' מג"א סי' ר"י מביא בשם כנה"ג דגבי ברכת המזון אפילו יותר מכא"פ מצרף והמג"א השיג ובפרי מגדים שם כתב דוקא אם אכל כזית דילפינן מן ואכלת בעי כא"פ וביותר אינו מצרף אבל אם אכל כדי שביעה עיקר ברכת המזון מן התורה על הנאת מעיים והוא שבע אפילו שהה יותר מכא"פ מצטרף ומחויב לברך מן התורה ע"ש. אם כן ביה"כ דבעינן בתוכא"פ וביותר אינו מצטרף ע"כ דבעינן הנאת גרון ג"כ ובהנאת גרון הל"מ דהגרון צריך להנות מהשיעור תוך א"פ וביותר אין זה הנאה לחייב עליו אם כן נראה ברור דהנאת מעיים לחוד ביוה"כ אינו חייב אלא עם הנאת גרון ע"כ אינו חייב אלא בתוך כא"פ וביותר אינו מצטרף כנלע"ד בעזה"י. ובעיקר דברי הפמ"ג שדעתו דבברכת המזון אם שבע מחויב מן התורה לברך אף ביותר מכא"פ דעיקר ברכת המזון על הנאת מעיים ע"ש דמ"מ הניח דין זה בצ"ע כדרכו. אך לע"ד נראה מבואר דין זה להדיא בש"ס דיומא דף ע"ט דכותבת הגסה פחות מביצה ממשנה עד כמה מזמנין כו' ר"י אומר עד כביצה ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה ואיזה זה כביצה ואס"ד כותבת הגסה יתירה מכביצה השתא כביצה שבועי משבעא דעתא לא מייתבי אלא לאו ש"מ כותבת הגסה פחות מכביצה כביצה משבעא פחות מכביצה מייתבא דעתא ואי כדברי הפמ"ג דכדי שביעה מצרף ביותר כיון דהוא שבע אם כן מאי מקשה הש"ס השתא כביצה שביעה כו' הא חזינן דכ"ה אם אוכל כל היום אף ביותר מכדי צירוף והוא שבע וחייב לברך ומכל מקום ביום הכפורים אף אם אוכל כל היום והוא שבע ומכל מקום פטור חזינן דלא מייתבא דעתי' אף ששבע ובאמת זה מן הנמנע כיון שהוא שבע מייתבא דעתי' בודאי אע"כ צ"ל דאם אוכל ככותבת יותר מכא"פ אפילו אוכל כל היום כולו מכל מקום פטור דלא מייתבא דעתי' אם כן אינו שבע כלל אם אוכל ביותר משיעור צירוף אם כן נראה ברור גבי ברכת המזון אף דשבע מכל מקום צ"ל כשיעור הצירוף. ונ"ל דהצירוף של כדי שביעה יהי' בתוך א"פ ולקמן במצות ברכת המזון אי"ה נאריך בזה אבל זה בודאי ראיה ברורה דעכ"פ בעי כדי צירוף דאל"ה יברך ברכת המזון מן התורה על הנאת מעיו וביוה"כ יהיה פטור כי לא מייתבא דעתיה וזה מן הנמנע עכצ"ל כמו דביה"כ ל"מ הנאת מעים בלא הנאת גרון דהיינו בתוך א"פ ה"ה בברכת המזון אינו חייב על הנאת מעיים רק בצירוף הנאת גרון כנלע"ד: