מנחת חינוך · סימן ש״ז, ב׳

והנה שהל"ח אינם באים אלא מן הארץ אליבא דכ"ע כמבואר בש"ס ובר"מ ובהרהמ"ח לקמן ומקרקע עכו"ם בא"י אי אמרינן אין קנין לעכו"ם בא"י אם כן הו"ל כא"י אבל כבר כת' כ"פ דדעת הכסף משנה בר"מ דכ"ז שהוא ביד הנכרי יש לו קנין אף אם חזר ומכר לישראל לא אמרי' דהוי כיבוש יחיד אם כן אסור להביא מקרקע עכו"ם דה"ל כח"ל. והנה מבואר בש"ס ס"ט ע"ב אבעיא חטים שירדו בעבים אי מותר להביאן לשהל"ח אי קרינן ביה ממושבותיכם ולא אפשיטא האבעיא וכתב הר"מ דלא יביא ואם הביא כשר וכ"כ הרהמ"ח והר"מ מביא האבעיא בלשון הגמרא ולא פי' לנו מאי זה חטים שירדו בעבים וברש"י פי' דעבים בלעו ספינה חטים באוקיינוס ובתוס' ד"ה חטים הקשו ע"ז דממ"נ מהיכן הם החטים אם המה מח"ל מן התורה שיתכשרו ע"י העבים ואם הם מא"י מן התורה שיפסלו ע"י העבים ופירשו הם דמיירי דירדו בדרך נס כי הנהו אטמהתא דסנהד' ע"ש. והנה מבואר בש"ס ובר"מ דעומר מתיר במדינה חדש ושתי הלחם במקדש היינו דאסור להביא שום מנחה מן החדש קודם לשהל"ח. ונלע"ד דזה דוקא מא"י דאסור חדש במדינה ובמקדש נמשך האיסור עד עצרת אבל בח"ל לשיטות הסוברי' שהבאתי לעיל דח"ל אינו נוהג חדש כלל נלע"ד כמו דאינו נוהג במדינה דה"ל חובת קרקע לדידהו כ"כ אין נוהג איסור חדש במקדש כלל ומותר להביא מנחות מח"ל אפילו חדש ואפילו קודם לעומר דאינו אסור להדיוט ולא לגבוה ושתי הלחם דכתיב ביה חדשה וביכורים דהיינו לתבואות א"י אבל בתבואות ח"ל כמו דאינו נוהג במדינה כ"כ אינו נוהג במקדש דה"ל חובת קרקע. ואפ"ל דאפילו להסוברי' דנוהג חדש בח"ל היינו מושבותיכם כו' בכ"מ שאתם יושבים משמע אבל כאן דלא מצינו איזה לימוד מן התורה יפסלו קודם לשהל"ח ואפשר כיון דנוהג איסור חדש נוהג ג"כ במקדש. אבל להסוברים דאינו נוהג איסור חדש בח"ל נראה בודאי דג"כ במקדש אינו נוהג. ובזה מובן לי לשון המשנה היטב אשר לכאורה היא מגומגם קצת וז"ל המשנה כל קרבנות הצבור והיחיד באין מן החדש ומן הישן מן הארץ ומן ח"ל חוץ מן העומר ושהל"ח שאינם באין אלא מן החדש ומן הארץ עכ"ל המשנה ופירש"י כל קרבנות היינו מנחות כו' ולכאורה אינו מובן לי מאי זה דכל הקרבנות כשרים מן החדש הא באמת אסור להביא מן החדש וקודם לעומר פסול אף בדיעבד וקודם לשהל"ח לכתחלה לא יביא ע"ש וע"כ צריך לדחוק דחדש היינו משנה זו אף לאחר שהל"ח מכל מקום נקראו חדש ובאמת לאיזה צורך נדחק המשנה בלשונה כיון דעיקר דבא להשמיענו דעומר ושהל"ח היא דוקא מן החדש ה"ל לקצר בלשונו ולומר דכל המנחות באות מן הישן והוא לאו דוקא דהאמת כ"ה חוץ מן העומר ושהל"ח דאינם באים אלא מן החדש ולמה הצריך התנא להתחיל מן החדש לכל המנחות כיון דגם עומר ושהל"ח הוא מן החדש. ולפמ"ש ניחא דהתנא בא להשמיענו דבר גדול דהיינו דאין חדש נוהג כלל בח"ל וזה כונת המשנה כל קרבנות הצבור באים מח"ל ומארץ מן החדש ומן הישן דהיינו דמשכחת לה דגם חדש ממש כשר למנחות דהיינו מן ח"ל וקאי מן חדש להא דמח"ל חוץ מעומר ושהל"ח דאינם באים אלא מן הארץ ומחדש דוקא. אם כן לפמ"ש מוכח דמשנה דידן סוברת דחדש אינו נוהג בח"ל וכ"ה בהדיא במשנה לפמ"ש ועיין בפ"י בק"א פסק חדש כתב דמשנה זו סוברת דחדש אינו נוהג בח"ל כיון דסוברת דאין מביאין עומר מח"ל ובגמרא מבואר דלר"י בר"י דחדש נוהג בח"ל מביאין ג"כ עומר מח"ל וע"ש שכתב דזה לא מוכח לדעת הר"מ דסובר דחדש נוהג בח"ל ומכל מקום סובר דאין מביאין עומר מח"ל עיין בלחם משנה הטעם ולפמ"ש א"צ לזה רק המשנה אמר כן בפירוש. אם כי אפשר לדחות מכל מקום ד"ז שכתבתי נ"ל מצד הסברא למ"ד חדש אינו נוהג בח"ל ג"כ במקדש אינו נוהג ומותר להביא למקדש קודם העומר ושהל"ח כל המנחות כנלע"ד. ואף דקודם שתי הלחם אסור להביא אפילו יין חדש ושמן חדש אף דלא שייך א"ח לגבייהו כמבואר בש"ס ור"מ מכל מקום גבי חמשת המינין דשייכי איסור חדש אם כן בח"ל דאינו נוהג איסור חדש גם במקדש אינו נוהג. גם נ"ל דגם יין ושמן חדש למקדש אפשר דאינו נוהג מפירות ח"ל והמנחה חדשה דוקא בפירות הארץ ומכל מקום צ"ע בכל זה ובעזה"י אשנה פ"ז. והנה דין זה דאין מביאין שום חדש אפילו פירות האילן לבהמ"ק קודם לשהל"ח מבואר שם במנחות דף ס"ח ודף ס"ט ע"ש. וג"כ מבואר שם כמו דהעומר מתיר בהשרשה דהיינו דבר הנשרש קודם העומר מותר לאח"פ להדיוט ה"ה שהל"ח מתיר בהשרשה דהיינו חמשת מיני תבואה שנשרש קודם לעומר ואפילו גדל מעט אפילו לא הביא שליש קודם לשהל"ח מכל מקום כיון שנשרש קודם לשהל"ח השהל"ח מתיר ומכ"ש תבואה שהיה בתלוש כמו דהעומר מתיר ועיין ברש"י דף ס"ט ד"ה השתא כתב שם וז"ל לגבי תבואה שריין עומר ושהל"ח בהשרשה תבואה הנשרשת קודם לעומר אף על פי שלא גדלה כלום כו' ובצדו הגהה מס' צ"ק הנשרשת קודם לעומר או לשהל"ח. וא"י כונתו דודאי גבי תבואה צריך להשריש קודם העומר דאי הי' השרשה קודם לשהל"ח בשנה זו אסורה משום חדש ואפילו להדיוט ואחר העומר הוי שלא כסדרן והיא אבעי' לעיל. וכונת רש"י פשוטה דאף דנשרש קודם העומר מכל מקום גדל רק קצת או לא גדל כלל קודם שהל"ח מכל מקום אחר שהל"ח מותר להקריב מתבואה זו מה שגדל אח"כ כי השהל"ח מתירים תבואה הנשרשת כמו העומר ואין בידי הספר הנ"ל לעיין בו. והנה בר"מ פ"ז מבואר ג"כ דהשרשה מתיר בשהל"ח ע"ש בהי"ט וה"ך. ונ"ל פשוט דהאבעיא שם בגמרא דאם היו חטין בקרקע קודם העומר ולא השרישו אם העומר מתיר החטים עצמן למלקטינהו ולמיכל מינייהו אי נימא כמאן דמנחי בכדא דמי ושרינהו עומר או בטלו אגב קרקע ע"ש והבאנו לעיל שייך גם לענין חדש במקדש קודם שהל"ח אם לקח תבואה משנה זו דעבר עליה העומר וזרעינהו קודם לשהל"ח ולא השרישו ג"כ הספק אי מותר ללקוט אותם החיטים למנחות אי נימא כמאן דמנחי בכדא ושרינהו שהל"ח או אפשר בטלו אגב ארעא ולא שרינהו. והא דבעי דוקא לענין עומר דרוצה להחמיר בדבר חמור דאסור אף להדיוט אבל באמת זה ממילא משתמע ובודאי בכה"ג מתחלה לא יביא מנחות כשאר אבעיא שמביא הר"מ דהדין דלא יביא לכתחלה כנ"ל פשוט. וכן האבעיא דשבולת שעקרה ושתלה ג"כ שייך לענין קודם שהל"ח ואין אני צריך לפרש ע"ש כנלע"ד פשוט. הנה בפירות האילן דל"ש לגבי עומר רק לענין שהל"ח ובאילן ל"ש לומר דהשרשה קודם שהל"ח שהל"ח מתיר דאילן נשרש פ"א וכל שנה מתחדש פירותיו ואי נזיל בתר השרשת האילן לא יהיה חדש כלל רק בשנה הראשונה ואז בלאו הכי ה"ל עליו דין ערלה ע"כ דוקא ענין התחלת הגידול של הפירות דשנה זו הוי כמו השרשה בתבואה. ואבעיא לן בגמרא שהל"ח הנצה שריא או חנטה אם הי' קודם לשהל"ח ואמרינן מאי הנצה ומאי חנטה אילימא דפירי השתא השרשה שריא הנצה וחנטה דפרי מבעיא ופירש"י דהשרשה מתיר בתבואה וזה הנצה והחנטה הוא יותר מהשרשה דתבואה אלא הנצה וחנטה דעלין מי הוי כמו השרשה בתבואה או לא ועלתה בתיקו וא"כ האבעיא רק לענין פירות האילן אבל לא לענין תבואה כי תבואה היא בהשרשה כמו העומר. אבל הר"מ כתב בפ"ו ה"ב ז"ל וכן תבואה שהיתה בקרקע וחנטו או הנצו עלים שלה כשהביאו שתי הלחם ה"ז ספק אם הנצת עלין או חנטתן כמו השרשה והותרה להביא ממנו מנחות או אינה חשובה השרשה לפיכך לא יביא ואם הביא הורצה עכ"ל נראה דהר"מ מיירי בתבואה ולא בפירות האילן דכתב וכן תבואה וסובר דהאבעיא הוא בתבואה. ולכאורה לפי דבריו לא ידעינן הדין בפירות האילן כמה שיעור הגידול קודם שתי הלחם ואפשר לומ' דהר"מ סובר בהבאת שליש תליא כמו דהשיעור למעשרות רק גבי תבואה מרבינן לענין העומר שם בפירקין דאזלינן בתר השרשה אם כן לענין שהל"ח ג"כ. אבל בפירות האילן דגבי עומר ל"ש וכאן אין שום מקרא ללמוד זה אם כן השיעור כמו למעשרות כמבואר בר"מ במעשרות ע"ש ועבלח"מ הקשה לדעת הר"מ דמיירי בתבוא' אם כן אמאי לא מבעי בש"ס לענין אם מותר לאח"פ אם העומר מתיר או לא ולדידיה אין קושיא כ"כ כי עכצ"ל דנזרע קודם הפסח דבלאו הכי ה"ל חדש ולא מהני שתי הלחם וע"כ מיירי דהנצה והחנטה היה ג"כ קודם העומר וא"כ ממילא האבעי' על שניהם על העומר ג"כ אי הנצה והחנטה הוי בהשרשה והעומר מתיר ג"כ להדיוט דאי העומר אינו מתיר אינו מועיל מאי דהוי השרשה לענין שהל"ח א"ד דאינו בהשרשה וממילא שמעינן דאסורה להדיוט ע"כ האבעיא ממילא על שניהם אבל אי יעמוד האיבעיא לענין עומר לא שמעינן שהל"ח דאפשר לענין שהל"ח יש דין אחר כמו דמצינו אצל פירות האילן דלא תליא בהשרשה ועמוד והתבונן בדברי הרמב"ם ותראה דדעתו דהאיבעיא הוא ג"כ לענין עומר והוא ג"כ כלל הדין לענין עומר דמסיים בהלכה זו לא יביא ואם הביא הורצה והיינו כיון דהיא אבעי' ע"כ לא יביא ובדיעבד כשר כמ"ש לעיל. וקשה הא לפני זה כתב ג"כ הר"מ דין שלא כסדרן שהיה שהל"ח קודם לעומר וכתב דהוא ספק אם מביאין ממנו מנחות והוא ג"כ אבעיא שם ולא סיים כלל אם הביא הורצה. וגם קשה דאפילו אם נאמר דנפשטא האבעיא לחומרא ולא הוי כמו השרשה מכל מקום אם הביא הורצה כמ"ש לפני זה דאפילו בודאי חדש קודם לשהל"ח לא יביא לכתחלה אבל בדיעבד כשר ולמה הוצרך כאן לענין ספק לכתוב דואם הביא הורצה אלא פשוט כמ"ש דגבי שלא כסדרן דמותר מחמת העומר אם כן הספק רק מחמת שני הלחם ע"כ כתב דדבר זה ספק אם מביאין מנחות או לא וממילא משתמע דלא יביא אבל כאן דע"כ מיירי דלא נשרש קודם העומר כיון דהנצה קודמת להשרשה והשרשה מתיר בל"ז והזריעה בודאי היתה קודם לעומר דבלאו הכי אסור משום חדש אם כן הספק היא ג"כ אם התבואה זו מותרת מחמת העומר ע"כ מסיים דמ"מ רק לכתחלה לא יביא אבל אם הביא הורצה אף על פי שהוא ספק איסור מכל מקום כשר מספק כמ"ש לעיל דדעת הר"מ דמספיקא אין אנו פוסלים עבודה וברוב בעיות פסק דהורצה כמו שמבואר כאן פ"ח לענין שהל"ח ובהא"מ ובבמ"ק ועוד הרבה פעמים אשר אינו עולה על זכרוני כעת אבל מחמת שהל"ח לחוד לא הוה צריך לסיים כי בודאי הורצה אפילו בלא נשרש כמבואר לפני זה דקודם שהל"ח אם הביא כשר ע"כ מדקדוק לשון הר"מ מבואר דדעתו דגם לענין עומר הוא ספק. והא דלא הביא הר"מ דין זה בהמ"א פ"י דשם מביא אבעיא דשבולת גם כן עי"ש. זה לא קשיא דידוע דרכו של רבינו הגדול דאינו מביא מה שאינו מפורש בש"ס ואבעיא זו מפורש בש"ס גבי שהל"ח אך ממילא שמעינן לענין העומר גם כן על כן מביא כלשון הש"ס כנלע"ד. ול"ק גם כן על המחבר ביו"ד סימן רצ"ד שאינו מביא דין זה דהנצה וחנטה קודם לעומר אסור לאכול מספק כי כבר כתב דתבואה שהשרישה קודם לעומר ממילא שמעינן דוקא השרשה בעי ולענין שיכתוב דהוא ספק אין נ"מ דלא איירי בדיני מלקות אבל אבעיא דשבולת וחיטין בקרקע צריך להביא להודיע שהם אסורים דלא ידעינן מדינים שלמעלה אבל דין זה מבואר בהמחבר דלא כתב אלא השרשה ממילא דהנצה והחנטה קודם השרשה לא מהני ופשוט. אך זה תמיה לי על הלחם משנה שלא הקשה על הר"מ דלכאורה תמוהין דברי רבינו מה שכתב דאם חנטו עליו או הנצו כו' הוא ספק אם הוי בהשרשה ובאמת בש"ס דמנחות מבואר שם בעי רמי בר חמא שתי הלחם הנצה שרי' או חנטה כו' וערש"י דחנטה הוי פירי יותר מהנצה נראה מדברי הש"ס דחנטה בודאי שריא רק האבעיא הוא על הנצה ואם כן איך כתב הר"מ דאפילו חנטה הוי ספק ונראה דהר"מ הבין דבאמת בתחלה הי' אבעיא רק על הנצה אבל לפי דחיות הש"ס אילימא הנצה והחנטה דפרי השתא השרשה כו' אלא הנצה והחנטה דעלין מי הוי בהשרשה כו'. נראה מלשון הש"ס דכייל הנצה והחנטה באחד אי הוי כהשרשה ע"כ פסק הר"מ דגם החנטה הוי ספק אף על גב דרש"י נשמר מזה וכתב בד"ה אלא הנצה והחנטה דעלין כו' מי הוי הנצה דעלין בהשרשה דתבואה כו' נקט רש"י דוקא הנצה ולא חנטה מכל מקום הר"מ סובר דלמסקנא גם חנטה בכלל האבעי'. ונוכל לו' דרש"י לשיטתו דמיירי בפירות האילן ושם לא תליא בהשרשה אם כן ל"ל דחזר מדבריו הראשונים ע"כ פירש דקאי אדלעיל דחנטה בודאי שריא אבל להר"מ דמיירי בתבואה וחנטה ג"כ צ"ל דהוי קודם השרשה דהשרשה היא פשיטא דמבואר במשנה וצ"ל דחנטת העלין הוי קודם אם כן כיון דבמשנה מבואר כ"פ השרשה אם כן גם חנטה בכלל האבעיא אם הוי כהשרשה כי גם חנטה לא נשמע בשום מקום ע"כ הוא בכלל אבעיא ג"כ כנלע"ד ברור בעזהשי"ת.