מנחת חינוך · סימן ש״ג, ג׳

ולפמ"ש צ"ע דברי הש"ע סי' רצ"ג שכתב וז"ל תבואה שלא השרישה קודם ט"ז בניסן אסורה עד שיבא עומר הבא משמע דהשרשה צריך להיות קודם ט"ז בניסן ולפמ"ש דדעת המחבר סי' רצ"ד כדעת הר"מ דגבי השרשה בעינן מעל"ע. אם כן האי כללא לאו כללא הוא דאפילו אם נשרשה בט"ז קודם הלילה ג"כ מותרת תיכף וא"צ עומר הבא כמ"ש וה"ל להמחבר להודיענו ולכתוב כל תבואה שלא השרישה ביום ט"ז עד רגע א' קודם הלילה אסורה אבל אם נשרשה אפילו בסוף יום ט"ז רגע א' קודם הלילה מותר וא"צ להמתין וצ"ע. והנה מ"ש לעיל דאם אמרינן מקצת היום ככולו וזרע בארביסר דכלו סוף ימי השרשה בסוף יום שיתסר דאינו מותר דהשרשה וההיתר באין כא' וצריכה שתהא השרשה מעט קודם זמן ההיתר יש ראי' ברורה לזה דר"י בעצמו סובר דיום הנף כולו אסור מן התורה והוא בעצמו בפ' מ"ש אמר המנכש בי"ג ואמרינן שם בי"ד לא דתרי מקצת היום ככולו ל"א. ואי אמרת היכי דהשרשה וזמן ההיתר באים כא' מותר. אם כן אפילו בארביסר משכחת לה לר"י דיש בארביסר וחמיסר כולו וגם שיתסר כולו דר"י סובר בזמן הזה דתחל' ליל שיבסר מתיר ודוחק לומר דר"י אמר דינו דוקא בזמן הבית דר"י הי' אחר החורבן כידוע. אע"כ דבאים כא' לא אמרינן ע"כ כיון דמקצת היום ככולו צריכה שתהי' השרשה קודם ליל ט"ז כמ"ש ולא משכחת לה אלא בתליסר עי' היטב ותבין. אח"ז מצאתי בט"א כתב ג"כ דאי סוף יום הנף מתיר בודאי אם נשרשה קודם מותר וע"ש שהביא ירושלמי והבאתיו לעיל בחיבורי דיש נשרשים קודם לזמן ג' ימים ור"י דוקא בסתם מיירי. וע"ש שכתב דלפ"ז משכחת לה השרשה בסוף היום לכ"ע אם כן בודאי קשה על המחבר דתלה הדבר בקודם ט"ז דעיקר תלוי בסוף יום ט"ז אם נשרש קודם ליל י"ז סוף היום מתיר ההשרשה וצ"ע ואי"ה אשנה פ"ז. ודע דשיעור השרשה קודם לעומר מביא הש"ך בשם התה"ד דהוא ג' ימים כמבואר פ' מקום שנהגו. ובנה"כ שם תמה על התה"ד דאמרינן שם בהדיא מכדי שמעינן לר' יהודא כל הרכבה כו' ור"י סבירא ליה כן ביבמות ובר"ה אבל לפי מה דקיימא לן כר"י דבעינן י"ד יום כמו שפסק הר"מ גם כן בהלכות מ"ש ונ"ר בודאי כאן גבי תבואה קודם העומר צריך נמי י"ד יום ע"ש ומכל מקום הפלפול שמפלפלין לענין מעל"ע הוא ג"כ אפילו אם צריך י"ד יום וז"פ. והנה שם בפסחים מבואר דר"י סובר דהאי כללא דהשרשה בג' ימים נקלטה וכל שאינה קולטת שוב אינה קולטת דוקא במקום הטיט אבל במקום הגריד מאחרת לקלוט ואין שם חולק בזה וצ"ע על הר"מ נהי דלא כתב כאן בהמ"א שיעור זמן השרשה דסמך אמ"ש בה' מע"ש ונ"ר דזמן קליטה י"ד יום מכל מקום אמאי לא כ' שם חילוק בין מקום הטיט למקום גריד דבגריד מאחרת לקלוט. שוב ראיתי בצל"ח שם שעמד בזה וכ' דזה דוקא לר"י דסובר דג' ימים הוי השרשה ס"ל דבמקום הגריד מאחרת אבל להפוסקים שלשים יום או י"ד יום אפילו במקום הגריד קולטת בזמן ארוך כזה והר"מ פסק די"ד יום לקליטה אם כן גם במקום הגריד קולטת בזמן זה. וע"ש בצל"ח מ"ש ר"י דאין שותלה במקום הגריד דיקלוט אחר העומר ואמאי לא נקט זורע דלא יזרע וכ' דבאמת שדה מותר לזרוע אף דלא נקלט קודם לעומר באמת תהיה אסורה עד לעומר הבא. אבל מנכש ששותל שבולת א' והיא תשרש אחר העומר וכל השדה ניתר בעומר זה ואחר הפסח נקצר כל השדה ומאין יכיר אותה שבולת ע"ש. ולכאורה יש לחקור מה בכך דישתול עתה במקום דלא יקלוט מקודם הא בשעת הקצירה תיבטל ברוב ולא הוי מבטל איסור לכתחלה כיון דעתה אינו מבטל כי כל השדה אסור ולאח"כ יהי' בטל והוי כמו היתר בהיתר לדעת הט"ז כמו חמץ קודם הפסח דמותר לערב לדעתו עי' סי' תמ"ז ואח"כ אף דחדש הוי דשיל"מ מכל מקום כיון דלא ניכר האיסור והאיסור בא בתערובות גם דשיל"מ בטל כמבוא' ביו"ד סי' ק"ב וע"ש באחרונים דל"ק מיבמה שרקקה דם והדברים עתיקין. ואפ"ל דאיסור באיסור ל"ש דבר זה דוקא בהיתר שייך זה דנאסר לאחר שנתערב בטל אבל כאן האיסור הי' קודם התערובות. אף דאין נ"מ כיון דהי' איסור באיסור מכל מקום אינו בטל לאחר כך שיהי' דבר שנתערב בו היתר כמו יבמה שרקקה דם כיון דבאין לעולם ע"י תערובות ההיתר לא חשוב ואינו מבטל האיסור ודוקא אם ההיתר הי' בעצמו ההיתר חשוב וכשאיסור בא אח"כ כמו גיגית ההיתר חשוב והאיסור אינו חשוב ובטל אפילו בדשיל"מ אבל כאן דכל השדה הי' אסור ואח"כ תיכף כשנעשה היתר הי' תיכף תערובות בתוכו הוי כמו יבמה שרקקה דם ואינו בטל. ונראה דאפשר בכה"ג לא מהני ביטול מן התורה וכ"נ דאי לא הוי כאן אלא מפני חשש דרבנן לא הי' ר"י חושש כ"כ לספיקא דרבנן וא"ל דר"י לטעמו דס"ל מב"מ לא בטל מן התורה הא כבר כתבו התוס' בכ"מ דוקא לח בלח ס"ל לר"י דמב"מ לא בטיל מן התורה אבל יבש ביבש מודה ר"י דבטל. אלא דהוי דאורייתא כיון שההיתר והאיסור יבאו ביחד ולא יהי' ניכר ההיתר לחוד בעת התערובות ואינו בטל כהאי דיבמה כו' וגם אין סברא לומר מחמת מבטל איסור לכתחילה דהא לא מכוון לבטל ומבואר בראשונים ואחרונים דבכה"ג ל"ש אין מבטלין א"ל אלא כמ"ש ואין רצוני להאריך בזה כי אין כאן מקומו והוא מבואר בארוכה בס' האחרוני' בדין ביטול היתר בהיתר לכתחלה וע' מ"ש פמ"ג יו"ד ואו"ח בכ"מ. ועי' בס' חוות דעת להגאון מליסא כתב ג"כ דכל היכי דהי' האיסור מקודם ואחר כך נעשה המבטל היתר מכל מקום האיסור אינו בטל דלא הי' עומד ההיתר לחוד כסברת המרדכי ע"ש בסי' ק"ו. וער"נ נדרים נ"ט ע"ב דדעתו דאיסור באיסור ל"ש ביטול ובמה"ת לעיל במצות גה"נ הארכתי בזה בעזהשי"ת. ולכאורה צ"ע על הר"מ שהשמיט דין זה דמנכש ולשיטת הר"מ אם בתוך י"ד יום דלא יהיה נשרש קודם אסור לשתלה כיון דלא יהי' ניכר כסברת ר"י וצע"ק. וע' תוס' שם פ' מקום שנהגו שהקשו דלר"י כיון שאם לא קלט בתוך ג' ימים שוב לא יקלוט עוד אם כן למה אינו שותלה במקום הגריד ממ"נ אם תקלוט קודם העומר שריא לה עומר ואי לא תקלוט שוב לא תקלוט והשבולת עצמה יהי' ניתר אפילו בלא השרשה כמו חיטי דכדא ע"ש. ולכאורה קשה על קושייתם הא במנחות היא אבעיא בגמ' חטין שזרען בקרקע וחלף עומר עליהם מהו למנקט ולמיכל אי נימא כמאן דמנחא בכדא דמי א"ד דבטל אגב ארעא וסליק בתיקו ויבואר בעזה"י לקמן אם כן דלמא גם לר"י מספקא לי' ומחמיר מספיקא. אך באמת דבריהם נכונים דבשלמא אבעיא שם דהם תוך ג' ימים ועומדים להשרש אך הוא לקט אותם מקודם שייך שפיר לומר דבטל אגב ארעא כיון דהיו עומדים להשרש אבל כאן דעברו ימי השרשה קודם לעומר ולאחר ימי השרשה לר"י לא תשרש עוד אם כן אינו עומד להשרש בשום אופן אם כן בודאי לא בטל אגב ארעא כמו מי שמפקיר תבואתו ועושה אוצר בקרקע בודאי מתיר עומר ול"ש דבטל אגב ארעא ה"נ כיון דאינו עומד להשרשה ושם עומד להשרשה וז"פ: