מנחת חינוך · סימן ש״ב, ד׳

ומבואר במנחות פ"ט דעומר ושהל"ח אין באין אלא מן החדש ואמרינן בגמ' מתניתין מני דלא כהאי תנא דתניא עומר הבא מן הישן כשר אלא שחיסר מצוה, שתי הלחם כו' אלא שחיסר מצוה כו' ע"ש דף פ"ג ע"ב ודפ"ד. והנה גבי שתי הלחם מבואר בר"מ פ"ח מהתו"מ דשהל"ח אין באין אלא מן החדש לא מצאו מן החדש יביאו מן העליה כתנא דברייתא ור"נ ור"ע ס"ל הכי עכ"מ ולחם משנה שם וכאן גבי עומר לא גילה הר"מ דין זה. הן אמת לענין לכתחלה יש להוכיח מדכת' דעיקר מצוה להקצר בליל ט"ז אם כן ממילא מצותו מן החדש וגם בפ"ח ה"ד כ' אבל העומר שהוא בא מן השעורים חדשות ובפ"ו מהא"מ כת' המשנה כצורתה כל כו' חוץ מן העומר ושהל"ח דאין באין אלא מן החדש אבל בדיעבד אם לא מצאו חדש שיביאו מן הישן אינו מבואר בר"מ. ובלחם משנה פ"ח הקשה אמאי לא כת' הר"מ דין זה בפרק ז' גבי עומר ג"כ דאם הביא מן הישן יצא ע"כ מוכיח דדעת הר"מ דאף בדיעבד פסול גבי עומר. ובאמת בפ"ז אינו מבואר בהדיא כלל דין זה דאין מביאין אלא מן החדש ומהך דפ"ח דהם שעורים חדשות אינו מוכח כלל דהוא לעיכוב דאינו מבואר לשון דאין באים אלא מן החדש דמשמע לעיכוב כמו בלשון המשנה ובפרט דשם אין מקומו של דין זה רק כתב דמנופה בי"ג נפה דבאות מן החדשות ובודאי מן החדש דהיא מצוה לקצור בליל ט"ז אבל אם לא מצאו לא שמענו. והנה לענין דינא אם בדיעבד כשר מן הישן שם בגמרא אמרינן תנן התם שומרי ספיחים נוטלים שכרם מתרומת הלשכה כו' ורמינהו לאכלה ולא לשרפה ופירש"י וקומץ העומר לשרפה קאי א"ל רחמנא אמר לדורותיכם ואת אמרת תבטל א"ל ומי קאמינא אנא תיבטל לייתי מדאשתקד א"ל בעינן כרמל כו' אתמר ר"י אמר כרמל תקריב ר"א אומר ראשית קצירך כו' מתיב רבה כו' אלמא ביכורים בעינן ופירש"י היינו כר"א ותיובתא דר"י דאמר כרמל תקריב כו' והתוס' שם ד"ה אלמא כתבו דלתרוייהו פריך ע"ש. והנה מה שמקשה רמי ב"ח ומי קאמינא תבטל לייתי מדאשתקד קשה וכי לא ידע המשנה והברייתא דעומר בא מן החדש לכתחלה והתנא דברייתא לא פליג על לכתחלה עכצ"ל דרב"ח מקשה אליבא דברייתא דאפשר דסובר הלכה כתנא דברייתא דהוא רק מצוה מן החדש אם כן נהי דהכתוב אמר לדורותיכם מכל מקום באמת מקריבין תמיד העומר רק המצוה לכתחלה בחדש לא יוכל להתקיים בשביעית אבל העומר קרב תמיד ור"ח השיב לו דכרמל בעינן ור"י ור"א דרשי מקראי דאף בדיעבד פסול דדין העומר כ"ה. וע"ש בתוס' ד"ה אלמא הקשו מאי תיובתא מהברייתא דר"ע דדריש קרא אחר דלמא צריכין שני קראי חד למצוה וחד לעכב ומתרצים דתרי ביכורים כתיב אם כן נראה שם דהברייתא דר"ע וכן האמוראים ר"י ור"א סוברים דחדש בעינן לעיכובא ע"ש בסוגיא. אם כן כיון דמתניתין דידן סברה דישן פסול וגם הברייתא דר"א ור"ע סוברת כן וגם האמוראים סוברים כן בודאי הלכתא כוותיי' ולית הלכתא כברייתא ראשונה דכשר אלא שחיסר מצוה כיון דכולהו פליגי ע"ז. והנה הר"מ פ"ד מהלכות שקלים מביא משנה זו דשומרי ספיחים לעומר ולשהל"ח נוטלין שכרן מתרומת הלשכה עכצ"ל דס"ל דאין מביאין אף על פי דלאכלה ולא לשרפה כיון דא"א בע"א והתורה אמרה לדורותיכם כמבואר בגמרא אם כן מבואר להדיא דדעת הר"מ דגבי עומר פסול ישן וצריך דוקא חדש לעיכובא. אלא דלכאורה קשה דהרי כ' הר"מ דשומרי ספיחין לעומר ולשהל"ח נוטלין שכרן כו' וכ"ה במסכת ב"מ דקי"ח ובשתי הלחם פ' הר"מ דגם ישן מן העליה כשר אם כן למה לא הביאו משל אשתקד. אך באמת ז"א דשהל"ח עיקרן לאכילה אך אם נטמאו עומדין לשרפה ובכה"ג דעיקרן לאכילה כבר למדנו מחלה דמותר להביא ע' בכורות דף י"ב ע"ב ובתוס' וכאן בתוס' אם כן כיון דעיקרן לאכילה ול"ש לאכלה ולא לשרפה ע"כ משום מצוה היו מקריבין משל חדש אבל עומר עיקר לשרפה וצריך דוקא משום גזירת הכתוב לדורותיכם ואם אירע דהקריבו שהל"ח בפ"ע אפשר דבשביעית אם אירע זה היו מביאין משל אשתקד עיין כאן בתוס' ואי"ה במצות שהל"ח יבואר ודהתו"ס כאן אין מובנים לי ובעזהשי"ת יתבארו לקמן. על כל פנים העולה לדינא דכן הלכה דישן פסול אף בדיעבד לא כהברייתא שמבואר שחיסר מצוה וכן מבואר מהר"מ דהיה העומר קרב בשביעית מחדש עכצ"ל דא"א להקריב עומר מאשתקד ולא יוכל לבטול דלדורותיכם כתיב וע"ש בתוס' במנחות פ"ד ד"ה רחמנא כתבו הא דלא גמרינן בהמת שביעית שתהי' חייבת בבכורה מעומר דשאני עומר שמצותו בכך דא"א לקיים אלא בחדש מבואר להדיא דישן פסול. וע"ש שכתבו דשהל"ח עיקרן לשריפה ויבואר בעזהש"י לקמן. ולכאורה קשה כיון דלפי הגמרא דשם דישן פסול מחמת כרמל או דרשה אחרת אם כן ל"ל לדורותיכם גבי עומר דאפילו בל"ז היו מקריבין עומר כיון דקיימא לן דעשה החמור דוחה עשה הקל ע' בפסחים פ' תמיד נשחט ובפרט לדעת הרשב"א והובא כ"פ בח"ז דלאו הבמ"ע אף דהוי כעשה מכל מקום לענין שנדחה מפני עשה לא עדיף מלאו מפורש דנדחה מפני עשה כ"ש היכי דהלאו בא מכללא ועמ"ל הנ"ב אם כן עומר דהוי עשה דרבים דהוא מצוה על כל ישראל והלאו לא לשרפ' הוא בא מכלל עשה אם כן אפילו בלא לדורותיכם היו מקריבין דנדחה מפני העשה ואין כאן מקומו להאריך בענין דחיית העשה. ועיין מנחות דף ה' מבואר שם ג"כ שאני עומר דמצותו בכך וע"ש ברש"י דהיינו דא"א להביא מן הישן מבואר להדיא דישן פסול. והנה יש עוד דינים עיין ר"מ ומקצתן הביא הרהמ"ח דמצותו בכך לכתחלה דהיינו מצוה מן הלח ומן הקמה ומן הקרוב לירושלים לא מצאו יביאו מן העומרים ומן היבש ודרכן היה להביא מן השדות שבדרום ע' כ"ז בר"מ ולחם משנה והוא מהש"ס דמנחות.