מנחת חינוך · סימן ש״א, ז׳

והנה דינים אלו משום ספיקא דיומא עבדינן כאבותינו שני ימים היינו ביום טוב דאורייתא אבל בדרבנן כגון חנוכה בודאי בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי' והיו שלוחין יוצאין על חנוכה כמבואר בש"ס דר"ה ובמקום שלא היו מגיעין בודאי עבדינן ט' ימים ואף שהוא ס' דרבנן מכל מקום כיון דאנו מסופקים אם יום הראשון אינו חנוכה אם כן הוי תשיעי חנוכה ואם יום התשיעי אינו חנוכה הוי יום הראשון חנוכה ואי אמרינן סד"ר ולקולא אם כן לא יהי' לא ביום הראשון ולא ביום התשיעי כי מאי חזית ובאמת ביום א' או יום הט' בודאי הוא חנוכה וא"כ הו"ל אקבע איסורא ועבדינן לחומרא לכאן ולכאן ועבדינן תרי יומי וגם מעיקרא תקחז"ל אצלם וז"פ. וע' מ"ל פ"א מה' מגלה וחנוכה מ"ש בשם הר"ן ויש להאריך בזה. אך האידנא דאנחנו בקיאים רק משום מנהג אבותינו דשלחו מתם כו' ועל דרבנן לא חששו כ"כ ע"כ אנחנו עושים רק שמונה ימים חנוכה אבל כשיבנה ביהמ"ק ב"ב ונשוב לקדש עפ"י הראיה אז הרחוקים דעתידה א"י להתפשט בכל הארצות בודאי יעשו חנוכה ט' ימים כנלע"ד. ופורים אף שהוא מדברי קבלה וד"ק כדברי תורה מכל מקום אין עושין שני ימים ועיין במרדכי הובא בט"ז סי' תרפ"ח הטעם דכתיב ולא יעבור ובט"ז עצמו כ' הטעם דיצא עם מה שקרא בי"ד דכל החודש כשר לקריאת המגלה. והנה בר"ה מבואר דעל הד' צומות לא היו השלוחין יוצאין חוץ מט"ב כיון דתליא מלתא ברצו לא מטרחינן שלוחים וא"כ האידנא כיון שהוא רק מנהג שקבלנו על עצמינו כמבואר בר"נ שם ובראשונים אם כן קבלנו עלינו רק יום א' וגם ט"ב אף שהיו אז שלוחין יוצאין דלאו ברצו תליא מלתא כיון שהוכפלו כו' כמבואר שם מכל מקום ג"כ מדברי קבלה גם בט"ב אינו מחויב להתענות רק כשיש שמד ח"ו דכל הד' צומות שוים מדברי קבלה רק מדרבנן ט"ב יותר חמור כיון שהוכפלו כו' מחויבים להתענות ע"ש בר"ה ברשב"א ובמגלה ע"כ אין אנו מתענין אלא יום א' ובזמן הראיה מאי דהוי הוי. אך אני מסופק על דבר שיהי' נהוג בעזה"י דידוע שם בגמרא דבזמן הבית הצומות הללו לששון ולשמחה מדברי קבלה כמבואר שם דמקשה ותפ"ל דהו"ל יום שנהרג גדליה ב"א ובלאו הכי אסור להתענות ביום שלפניו ומתרץ דדברי קבלה א"צ חיזוק אם כן כיון דמדברי קבלה שהוא כד"ת אסור להתענות בימים הללו וע"ש בט"א אם כן לכשיבנה בהמ"ק ב"ב אפשר דהרחוקים מחויבים לעשות בכל צום שני ימים ששון ושמחה משום ספיקא דירחא. והנלע"ד ונ"מ לדידן ג"כ דד' צומות הללו מדברי קבלה אין נקבע להם יום מיוחד י' טבת או ט"ב וכדומה רק הדברי קבלה הוא על אלו החדשים דבטבת ותמוז ואב ותשרי מחויבים להתענות בהם יום אחד אבל לא נתייחד יום מיוחד רק איזה יום שרוצה יוכל להתענות רק באלו החדשים וראיה לדבר דבפסוק אינו מבואר איזה יום כלל רק צום הרביעי וצום החמישי וצום העשירי דהיינו החדשים אבל לא באיזה יום. ואביא לך עוד ראיות ברורות בעזה"י דהנה שם בר"ה פליגי ר"ע ור"ש דר"ע סובר צום העשירי היינו עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל ורשב"י אומר זה חמשה בטבת שבאה שמועה לגולה כו' וקשה דהם היו תיכף לאחר חורבן כידוע ומאי פליגי פוק חזי מה עמא דבר ומה היו עושין בב"ש דאז היה ששון ושמחה באיזה יום היו עושין ובב"ש הי' תנאים ב"ש וב"ה ויתר מקבלי התורה והיאך שכחו הדבר וגם שם מבואר דט' בתמוז הובקעה העיר כמבואר בירמי' ואיך מתענין בי"ז ומתרץ רבא דב"ש נחרב בי"ז בו ומובא שם בתוס' ר"ה וב"ש חמיר לן ע"כ מתענין בי"ז ותמיה גדולה היאך יכולין אנחנו לעקור דברי קבלה שהוא כתורה ה"ל לקבוע גם י"ז בו ואי משום דקשה על הצבור מכל מקום היאך יוכלו לעקור ד"ת בקו"ע לאכול ולשתות ושאר ענינים שהוא מדברי קבלה בשעת השמד ח"ו כמבואר בראשונים ועוד דר"י אמר אלו הייתי שם קבעתיו בעשירי ורבנן אתחלתא דפורענתיה. והיאך אלו היה שם היה קובע בעשירי וכי בדידיה הדבר תלוי הלא הוא מדברי קבלה כך הי' רצונו יתברך וגזירת הכתוב הוא א"ו הוא הדבר אשר דברתי בעזה"י דהקבלה לא קבעה יום מיוחד כלל רק החדשים ובאיזה יום בחודש שרוצים מתענים וכן בימי ששון ושמחה באיזה יום שרוצין בחדשים הללו עושין ששון ושמחה אם כן בב"ש הי' כ"מ נוהג כמו שהיו רוצים ואח"ז כשנחרב הבית בשניה והיו רוצים לקבוע הימים הללו לכל ישראל בשוה כההוא דתקיעות דהתקין ר"א שיהיו כל ישראל בשוה כמ"ש רה"ג ז"ל הובא בראשונים וביררו חכמינו זכרונם לברכה לאחר החורבן ימים הללו והיה דעת ר"ע שהצום יהיה עשרה בטבת שבו הי' עת צרה לישראל ורשב"י אומר בה' בטבת אף על פי שמביאין ראי' מפסוקים זה אסמכתא בעלמא וע"כ אמר ר' יוחנן אלו הי' שם הי' קובע בעשירי דזה הברירה באיזה יום היה מדברי חכמינו זכרונם לברכה וגם סברת רבא דב"ש ח"ל דבררו ביום שהיתה בב"ש ומכל מקום לא נעקרה הקבלה כי בחודש הזה מתענים ומכל מקום ז"פ האידנא דברצו תליא מלתא ומדרבנן אנחנו מתענים בודאי אם התענה בחודש איזה יום קודם יום התענית בודאי אינו יוצא כי מדרבנן מחויב להתענות יום זה דוקא ואפילו בעת שהי' חיוב להתענות כגון בשעת השמד מכל מקום אם התענה קודם ובאותו יום לא התענה חוץ מה שעבר אדרבנן אלא אפילו ד"ק לא יצא כיון דלא עשה כמו שתיקנו חכמינו זכרונם לברכה כמבואר בתוס' סוכה גבי לא קיימת מצות סוכה דכ"ד מן התורה וחכמים תקנו דברים במצוה זו אם לא עשה כתקחז"ל לא יצא כלל וכן דעת הר"י בברכות במשנה ראשונה והובא בפרי מגדים או"ח בפתיחה. אך בעת שהי' החיוב להתענות מדברי קבלה והוא לא התענה באותו יום בשוגג או שהי' חולה באותו יום שפטור להתענות ובאונס מבואר שם בפרי מגדים דיוצא מן התורה אף אם לא עשה כתקחז"ל נ"ל ברור דאם לא התענה באותו יום חיוב גמור עליו להתענות יום אחר בחודש הזה כדי לצאת מצות ד"ק ואיזה יום שמתענה יצא ידי ד"ק על כל פנים וכן אם בשוגג אכל דמ"מ חיוב עליו להתענות יום זה גם כן כמבואר בהל' תענית ומכל מקום איבד תעניתו לדין זה שמחויב להתענות יום אחר בזה החודש דכל החודש זמנו והוי כיום סתם דמחויב להתענות יום אחר וכאן כל החודש מוטל עליו החיוב מד"ק כנלע"ד ברור ואמת בס"ד. אך עתה כל הצומות לא הויין אלא מדרבנן ורבנן קבעו על יום זה ואם עבר א"צ להתענות עוד ובעזה"י שלום ואמת יהי' בימינו וב"ב כשיבנה בהמ"ק ויהיו הצומות לששון ולשמחה אם כן מדברי קבלה כל החודש זמנו. אך כיון שהברירה ביד החכמים לברור איזה יום בימי החודש בודאי הצומות שהיינו מתענים יקבעו לששון ולשמחה וכן הי' בב"ש כמבואר דיום שנהרג גדלי' ב"א הי' אז יום טוב וגם ישלחו שלוחים להודיע לגולה כיון דהחכמים יבררו ימים הללו אם כן צריכים לנהוג שמחה בימים הללו ובמזיד אם משנה לא יצא אך המקומות הרחוקים לא יהיו צריכים לעשות שני ימים מספק כי אפילו אם לא עשו לפי הקביעות על כל פנים יצאו ד"ק וק"ו מסברת הט"ז גבי מגלה דשם הד"ק קבעו ימים אך מצאו רמז דכל החודש כשר ויצא אף שעשה שלא עפ"י הקביעות בטעות אף דבמזיד בודאי לא יצא ועיקר החיוב לקרות בי"ד וט"ו כמבואר שם מכ"ש כאן דעיקר החיוב הוא איזה יום שירצה בחודש וא"כ אף אם אירע שאין זה יום התענית אף שהוא ד"מ ח' באב מכל מקום יצא ידי ששון ושמחה מד"ק ע"כ הרחוקים לא יהיו צריכים לעשות מספק שני ימים וטוב לב משתה תמיד בב"א כנלע"ד ברור בעזה"י. ובצום השביעי דהיינו ג' תשרי אם כן יותר סברא דמחמת הרוב דאין אלול מעובר אם כן א"צ לעשות אלא יום א':