מנחת חינוך · סימן ש״א, ב׳

ודע לפמ"ש בודאי יש חילוק גדול להרחוקים שעושים שני ימים בין זמן הב"ד לעכשיו שהוא רק מנהג כי אז היו עושין מפני הספק והיו שני הימים שוים אף לענין מת ולענין מכחל עינא רק לענין ביצה ולענין עירוב כיון שא' מהם חול מותר בשני אבל לענין המלאכות שניהם שוים אבל עתה שהוא מחמת מנהג חמור יום ראשון מיום שני וי"ט שני לגבי מת כחול שוויוהו רבנן וכן אם עשה מלאכה בי"ט א' או בי"ט ב' בזמן הב"ד לא היו לוקין כי ספק הוא אבל עכשיו חייב מלקות על הראשון בודאי ופטור על השני בודאי. וראיתי בצל"ח ביצה כ' דבזמן שהיו מקדשין עפ"י הראיה לא היה יום שני קיל לגבי מת ומכחיל עינא וע"ש דע"כ אמר רבא מת בי"ט שני יתעסקו בו ישראל כי אף לדברי הר"מ שהי' הקביעות עפ"י ב"ד עד אביי ורבא מכל מקום באמצע ימיהם בטל הקביעות ע"ש שמביא ראיה לזה על כל פנים בימי רבא היתה הקביעות עפ"י ב"ד בתחלת ימיו כמ"ש הר"מ בפירוש. אם כן איני מבין מאי הקשה הר"נ פ"ב די"ט על הר"מ שהאידנא אינו מתנה על עירוב כיון דהוא קודש ממנהג כמבואר לקמן והקשה הא אמר רבא מימרא זו ובודאי דלדידי' אמר אף שבקיאין בקביעא דירחא ע"ש ובאמת להר"מ לא היו בקיאין בימי רבא כי היה אז בקביעות עפ"י ב"ד. אבל על כל פנים ד' הצל"ח נכונים דבימיו בטל הקביעות דאל"ה למה מקיל בי"ט שני לגבי מת וכן אמימר שרי למכחל עינא בי"ט שני של גליות ואפילו בר"ה ע' לקמן דאמימר הי' אז בימי ר"א לאחר רבא ואז בטל הקביעות וי"ט שני קיל הרבה. ובט"א בר"ה צידד דאפשר אף שהיו עושין מס' שני ימים קיל לגבי מת כי סמכינן ארובא דרוב שנים אין אלול מעובר וביה"כ סמכינן ארובא דבכ"מ לא היו עושין אלא יום א' ע' בפ' מקום שנהגו ברש"י ותוס' וגם לגבי ניסן מביא שם בשם הירושלמי בפ"א גבי תרומת שקלים דלרוב פעמים אין אדר מעובר וע"ש בסוגיא הנ"ל. והנה הרהמ"ח כתב כאן ומן הטעם הזה שאמרנו כו' שלא נאמר עכשיו כו' שבזמן שהיה הדבר ס' כו' עכשיו הוא תקנת חכמים ומהם שאמרו כו' לא נחמיר יותר מהם כו' ועוד דכי אתמר בגמר' נולדה בזה מותרת בזה הי' אז בטל הקביעות כו' והנה הרהמ"ח אשר דברי הר"מ חביבים עליו לא הביא דבריו דנראה דסובר כשיטה הראשונה. וז"ל הר"מ פ"ו מהי"ט הי"א שני י"ט כו' מניחו בראשון ומתנה כו' ובהי"ב כת' היה לו שני כלכלות של טבל כו' מתנה ואח"ז כת' בד"א בשני י"ט של גליות אבל בשני י"ט של ר"ה כו' ובהי"ד כל הדברים שאמרנו היה בזמן שהי' ב"ד של א"י מקדשין עפ"י הראי' והיו בני הגליות עושים שני ימים מפני הספק. אבל היום שאין עושין אלא מפני מנהג כו' ולפיכך אני אומר שאין מתנה לא על עירובי תבשילין ולא על טבל התנאי רק הכל מעי"ט בלבד עכ"ל והראב"ד השיג עליו ע"ש במ"מ אם כן הסברא שהביא הרהמ"ח הוא סברת הר"מ ולמה לא הביא זה בשמו. אך באמת הר"מ לא כת' דין זה בביצה שנולדה בראשון בפ"א מהי"ט רק כאן דצריך להתנות אם היום קודש ומחר חול וביום שני אם היום קודש ואתמול חול ובאמת אין ס' כלל וביום החמישי שמתנה למחר חול אין ספק כלל ל"ש התנאי ע"ש במ"מ. ולחם משנה כ' בפירוש דוקא באלו ענינים שצריך תנאי סובר הר"מ דל"מ האידנא אבל ביצה שנולדה בזה מודה הר"מ כי לא חילק כלל רק כאן ע"כ לא הביא הרהמ"ח זה בשם הר"ם אך בשם מפורשי' ואם כי כעת לא מצאתי בשום אחד מהראשונים שיאמרו כן גבי ביצה מכל מקום דברי הרהמ"ח נאמנו מאד דודאי ראה או שמע דקצת ראשונים סוברים כן. והנה מה שדחה הרב המחבר דברי המפרשים דהפלוגתא דרב ור"א הי' לאחר שבטל הקביעות לפי הדומה ובאמת לפי דעת הר"מ הי' אז ב"ד והיו מקדשין ע"פ הראי' כמבואר בדבריו דעד אביי ורבא הי' הראי' ורב ור"א קדמי טובא. אך הקושיא שהקשיתי לעיל לדעת הר"מ אם מיירי בזמן הב"ד אם כן אמאי הי' ר"א מבדיל בין י"ט לחבירו זה צ"ע וגם מאי קאמר כותי' דרב מסתברא בודאי על היודעין אין שום תקנה לד"ה ועי' לעיל וצ"ע. והנה בספרי הר"מ דפוס בארדיטשוב נדפס שם הגה"ה מוהר"ז מוילנא שתמה על דין זה דהר"מ שפסק בזה"ז אינו יכול להתנות בעירוב מהא דמבואר פ"ק דביצה דף ו' רבינא הוי יתיב קמי' דר"א בשני י"ט של ר"ה חזיי' דהוי' עציב אמר אמאי עציב מר אמר דלא הנחתי ע"ת אמר ר"א ולותיב מר האידנא מי לא אמר רבא מניח אדם ע"ת מי"ט לחבירו ומתנה ולדברי הר"מ דעד אביי ורבא היו מקדשין עפ"י הראי' ואח"ז בטל הראי' ובקדושין פ' עשרה יוחסין מבואר דיום שמת רבא נולד ר"א וא"כ בימי ר"א היו מקדשין עפ"י החשבון ומאי הקשה ר"א דליתיב מר ולתני מי לא אמר רבא הא א"א להתנות לפי דעת הר"מ. ותי' דהר"מ גורס יום שמת רבה נולד ר"א כמבוא' בהקדמתו דרבינ' ור"א קבלו מרבא אם כן הי' בימי רבא ואז היו מקדשין עפ"י הראי' עדיין ע"ש. וד"ז צ"ע דלפי הנראה הי' אז ר"א מנהיג הנשיאות ובודאי היה אחר פטירת רבא וכבר בטל הראי' כמו שהוכיח הצל"ח דרבא בעצמו אמר די"ט שני לגבי מת כחול שויוהו רבנן ובעיקר הקושיא כבר קדמו מהרש"ל ביש"ש ודחה דברי הר"מ וסמ"ג ומובא בצל"ח שם ועצל"ח באורך. ולכאורה קשה לדעת הר"מ דהקביעות היה אף בימי אביי ורבא מפסחים דף נ"ב רבי נתן בר אסי אזיל מבי רב לפומבדיתא בי"ט שני של עצרת שמתי' ר' יוסף אמר ליה אביי כו' אם כן המעשה הזה היה בעוד ר"י קיים ואביי היה תלמידו והי' בתחלת ימיו ובפרט לדברי הגאון מהר"ז הנ"ל שהי' הראיה אף אחר פטירת רבא אם כן כיון שהיו מקדשין עפ"י הראי' מאי סליק אדעתי' דר"נ בר"א לזלזל בי"ט שני כי הי' יום טוב ראשון ושני שוים מפני הספק. ודוחק לומר מחמת הרוב כמ"ש לעיל עיין בט"א עצמו שפקפק בזה ונראה דהי' ספק גמור אם כן אמאי זלזל ביה. ונראה דר"נ בר"א היה דר במקום ששלוחי ניסן מגיעין ולא שלוחי תשרי ועצרת תלוי בניסן אם כן היה ידע הקביעות אך תקנות ר"י הי' במקום שאין שלוחי תשרי מגיעין לעשות בניסן ובעצרת ג"כ תרי יומי גזירה כמבוא' בר"מ הקה"ח דעצרת צריכים ג"כ להיות שני ימים על כל פנים ידע והי' אצלו רק דרבנן מגזרת ר"י ע"כ זלזל ביום שני וכגון זה אמרי' שם קודם לזה אמר ר"ס לר"א כגון אנן דידעינן בקביעא דירחא. וכתבו שם התוס' ד"ה כגון כו' שהיה במקום ששלוחי ב"ד מגיעין כו' והנה דברי ר"ת שם סתומים שכ' דהי' דר במקום ששלוחי ב"ד היו מגיעין והלך לשבות בעיר שאינם מגיעין ועושין ב' ימים ע"כ שאל כו' במדבר מאי כו'. ותמה המהרש"א דאם הי' דר במקום ששלוחין מגיעין והלך למקום שאין מגיעין אם הי' לו שהות אחר ששמע לילך לשם אם כן היו השלוחין ג"כ יכולים להגיע שם ולמה עשו ב' ימים וע"ש בפ"י מ"ש על קושית המהרש"א. ותמה אני על המאורות הגדולים הנ"ל הלא דברי ר"ת מבוארים בתוס' סוכה דמ"ג ע"א ד"ה לא ידעינן כו' דהמעשה כך הי' דהוא הי' דר במקום שגם שלוחי תשרי מגיעין ולא היו עושין אלא יום א' והמקום שהלך לא היו יכולין שלוחי תשרי להגיע ושלוחי ניסן היו מגיעין לשם ומכל מקום עבדו ניסן תרי יומא אף דידעי כמו הוא כיון שהוא שמע גם הם היו יכולים לשמוע רק שלוחי תשרי לא היו מגיעין ע"כ שאל מה לעשות מלאכה כו' וד' התוס' עניים במקומם ועשירים במק"א וצ"ע על הגאונים הנ"ל. ולכאורה ק"ל לפמ"ש דמעשה דר"נ בר"א היה בי"ט שני של עצרת דרבנן ולא ספק אם כן ללישנא בתרא דנגדי' ר"י א"ל אביי ולשמתי' מר דהא רב ושמואל אמרי מנדין על שני י"ט של גליות והוא חמור מנגדא ואר"י ה"מ אינש דעלמא אבל צורבא מרבנן דטבא לי' עבדי' ליה כו' ומאי מייתי ראיה מרב ושמואל דהם אומרים מנדין על שני י"ט של גליות היינו אם הם בספק אם כן כ"א הוי דאורייתא בספק ע"כ מנדין וכ"נ מבואר להדיא דלכאורה תמוה לשונם של רב ושמואל דמאי אמרי מנדין על שני י"ט וה"ל למימר מנדין על י"ט שני אבל על יום טוב ראשון מלקי לקי מלקות דאורייתא ולמה השוו שני ימים בשוה אע"כ דהם היו בזמן הראי' ושני הימים בספק ואין לוקין מלקות דאורייתא ע"כ אמרו מנדין על שניהם אבל מאי ראי' לספק דאוריי' לגזרה דר"י והוא רק עבר אדרבנן ורב ושמואל מיירי בספיקא דאורייתא ואפילו לשיטת הר"מ דסד"א לקולא מן התורה רק אסור מדרבנן מכל מקום שני י"ט גם הר"מ מודה דסד"א לחומרא כי הוי כמו חמב"ח וער"מ פ"ו מהת"ת שכתב דמנדין על י"ט שני של גליות אף על פי שהוא מנהג ועלח"מ דהר"מ השמיענו אף שהוא קיל מד"ס והוא רק מנהג אם כן מאי ראי' מייתי מרב ושמואל וצ"ע. וער"נ פ' מקום שנהגו כתב שדבר שעיקרו דרבנן מנדין אותו דעוקר לגמרי הדרבנן אבל בדבר דעיקר דאורייתא כגון שבת והוא עובר איזה דרבנן מלקין אותו ולא מנדין דכה"ג קיל ע"ש. ועיין בב"י סי' תצ"ו בטא"ח הקשה הא רב ושמואל אמרי מנדין על ב' י"ט של גליות ומשמע דעל הראשון ג"כ מנדין אף דהוי דאורייתא וע"ש שתי' דעל י"ט ראשון דוקא בא"ד ויו"ט שני אף באיסור דרבנן ע"ש. והפר"ח תי' דכוונת רב ושמואל היינו יום טוב שני ויום ב' גרידא קורין שני י"ט של גליות וה"ר מדברי הר"מ ה' ת"ת שהבאנו לעיל שכתב דעל יום שני מנדין אותו ע"ש ולפמ"ש בודאי דברי רב ושמואל מיירי בב' ימים כי בזמנם היו שוים שניהם כי היו אז מקדשין עפ"י הראיה. וגם מ"ש הב"י דלצדדים קאמרי דעל יום טוב הראשון בא"ד דיו"ט שני באיסור דרבנן ג"כ אין מוכרחים לפמ"ש דלדידהו היו שניהם שוים. אך קושיתי שהקשיתי לעיל איך אמר אביי לשמתי' מר מרב ושמואל דמנדין הא לרו"ש הוי דאורייתא לדברי הר"ן ניחא דכ"פ בש"ס מצינו נדוי ובכ"מ מכות מרדות ועשה חילוק דעיקרו דרבנן חמור טובא אם כן הקשה לו כיון דהוא חילול דרבנן כמ"ש בודאי חייב מרו"ש מכח כ"ש דמה התם שעיקרו דאורייתא וסברי מנדין כ"ש כאן דעיקרו דרבנן וקעקר לדרבנן לגמרי בודאי חייב נדוי. ומכל מקום צ"ע כיון דהוי דאורייתא מאי ראי' מייתי מרו"ש דלמא הם מיירי באיסור תורה שחללו אבל באיסור דרבנן מנ"ל כמ"ש הרב"י דבי"ט ראשון בחילל בא"ד בודאי משמתין ה"ל להביא ראיה שמנדין על איסור דרבנן מראיות אלו שמביא הר"ן מאלעזר בן ערך שפקפק בנ"י ומרב המנונא במ"ק גבי שכבי דחזי שעשו מלאכה דמראיות אלו מוכח דבדרבנן מנדין וצ"ע. ולדברי הרהמ"ח דגם בימי רב בטל הראיה ניחא והי' אז י"ט שני דרבנן ומביא ראיה ממה שאמרו להדיא ובאתי רק לעורר.