מנחת חינוך · סימן ל׳, א׳

שלא לישבע לבטלה וכו'. מבואר בר"מ פ' א' מה' שבועות ופ"ה שם. והנה ג' צדדי' מבוארים בש"ס דילן אבל הצד שנשבע ע"ד שהוא כן כגון על אבן שהוא אבן וכדומה אינו מבואר בש"ס דילן רק בירושלמי עכ"מ. והנה בש"ס דילן בשבועות כ"ט מבואר במשנה דשבועת שוא היינו נשבע לשנות את הידוע לאדם על אבן שהוא זהב וכו' וע"ז אמר עולא בגמרא והוא דניכר לג' ב"א ובל"ז פירש"י דחייב משום שבועת שקר ולא משום שבועת שוא והר"מ ספ"ה כתב ד"ז דדוקא שידוע לג' ב"א על דין דירושלמי אם נשבע על אבן שהוא אבן או על איש שהוא איש וסובר זה מסברא כמו שנשבע לשנות אינו אלא במפורסם לג' ב"א ובלאו הכי לא הוי משנה את הידוע אם כן בנשבע לקיים את הידוע ג"כ לא הוי שוא אם לא בידוע לג' ב"א ואח"ז כ' הר"מ אם נשבע שהשמש קטנה מן הארץ אינו לוקה ואעפ"י שהדבר אינו כן מפני שאין זה ידוע לכל אדם ואינו כמו שנשבע על איש שהיא אשה שהרי לא נשבע [אלא] על ראיית עינים שהרי הוא רואה אותה קטנה. והנה איני מבין דבריו דנראה מדבריו דהטעם דאינו ש"ש דעל דעתו הוא נשבע לפי ראות עיניו ול"ד לגמל המבואר בהכ"א דאזלינן בתר פיו והוי ש"ש ע' בש"ס אבל כאן נוכל לומר דכוונתו הי' על השמש הנראה לנו ולמה לן טעם זה תפ"ל דאינו גלוי לג' ב"א משאר העם לא חכמים אם כן ל"ה שוא כמו בנשבע על השמש שהיא גדולה שאינו חייב כמ"ש לפ"ז כיון דאינו ניכר אלא לחכמים ולא לג' ב"א אם כן כאן נמי ואפילו נשבע בפי' שכדור השמש לא לפי ראות העין קטן מן הארץ ג"כ אינו לוקה כיון דא"י לג' ב"א אלא לחכמים כמו שהתחיל שם ע"ש ולפ"ד אם נוכל לדון דנשבע על ראיית עינים אף משום שבועת שקר אינו חייב ע"ש וצע"ק. והנה אם א"י לג' ב"א ונשבע לשנות א"ח משום שוא אבל חייב משום לאו דשבועת שקר וכפירש"י להדיא שם ועלח"מ פ"א ה"ד ופ"ה הכ"ב. ונ"ל דגם בנשבע לשנות את הידוע לג' ב"א כגון על אבן שהוא זהב דלוקין שנים משום שבועת שוא וגם משום שבועת שקר דבא"י אינו חייב משום שוא דל"ה דבר בטל בין אמת ובין שקר הוא מצדיק דבריו רק חייב על שקר אם נשבע לשנות דהוי שקר אבל בידוע לג' ב"א נהי דאם נשבע על אמת כגון על אבן שהוא אבן חייב רק משום שוא דהוא דבר בטל דא"צ לצדק עצמו בשבועה וכלשון הר"מ אבל לא משום שקר כיון דאינו שקר אבל בנשבע לשנות אף בידוע דהוי שוא מכל מקום הוי שקר ג"כ וחייב שנים ואין רצוני לפלפל כאן לענין קרבן ואי"ה בפ' קדושים יבואר רק לענין מלקות חייב שנים אם התרו בו משום שני הלאוין או אם התרו בו משום חד לאו הן משום לאו זה או לאו דשקר חייב מלקות א' כנלע"ד. והנה בנשבע לבטל את המצוה ג"כ לוקין תיכף דבין קיים שבועתו או לא תיכף הו"ל שוא עש"ס ור"מ. אך בד"ז שמביא הרהמ"ח בנשבע שלא יישן ג' ימים או שלא יאכל ז' ימים דעת הר"מ פ"ה ה"ך דלוקין תיכף משום שבועת שוא ויישן לאלתר וגם מותר לאכול לאלתר. אבל הר"נ כ' להשיג על הר"מ דנשבע שלא יאכל יעמוד בשבועתו עד שימתין ויאכל השיעור שיוכל לעמוד בו ומכל מקום יישב ד' הר"מ וגם הכסף משנה שם יישב ד' הר"מ ובסוף מביא בשם הירושלמי דאם נשבע שלא יאכל אסור לאכול וממתינים לו עד שיאכל ומלקין אותו כדעת הר"נ ע"ש והיינו כדעת הר"נ בתחלה דאח"ז כ' הר"ן דד' הר"מ נכונים ולא מטעמי' דה"ל נשבע להמית עצמו ע"ש. אך על כל פנים לדעת הירושלמי שלא הוי ש"ש רק דאם אוכל מלקין אותו מטעם שבועת שקר דהיינו שבועת ביטוי כמו נשבע שלא אוכל ואכל וצריכין להתרות בו בשעת אכילה משום הלאו דשקר. אך לפ"ז דברי הירושלמי אינם מובנים לי דאם אוכל בשעה שיסתכן ודאי א"ח לא מלקות ולא קרבן כי אין לך דבר שעומד מפני פ"נ עש"ך סי' רל"ח. אך באמת בירושלמי אינו מבואר דאוכל בשעה שיסתכן רק ממתינין לו עד שיאכל היינו דעובר על שבועתו אך לפי לשון הר"ן בתחלה דאסור לו לאכול עד שימתין ודאי אם אוכל בשעת הסכנה פטור מכלום כנלע"ד פשוט. ומ"ש הכסף משנה בשם הירושלמי בנשבע שלא יאכל ג' ימים בודאי ט"ס הוא כי ג' ימים ודאי יוכל להתענות והחוש מעיד ע"ז וצ"ל ז' ימים כמבואר בר"מ והכסף משנה לא הראה מקורו אך מי כמוהו חכם בחכמת הטבע בודאי ידע דא"א שיחי' ז' ימים בלא אכילה. והנה הלאו הזה בין בנשבע מעצמו או מושבע מפי אחרים אפילו השביעו עכו"ם או קטן והוא ענה אמן או דבר שעניינו כעניית אמן כגון שאמר הן או מחויב אני בשבועה זו קבלתי עלי שבועה וכל כיו"ב ה"ז כנשבע בעצמו לכ"ד הן לענין מלקות זה מבואר בר"מ פ"ב מה' שבועות מן הש"ס.