מנחת חינוך · סימן ג׳, ח׳

והנה איסור זה אינו אוסר שום תערובות בטעם כי פסקינן דאב"ג בנ"ט כמבואר בש"ס ור"מ פט"ו המ"א ובשועי"ד בכ"מ ועיין שבועות כ"ב אבעיא בש"ס באומר שבועה שלא אוכל עפר כיון דא"ר לאכילה דעתו בשבועה אפילו אכ"ש והדר אבע"ל בחרצן כיון דלא מתאכל דעתו בכ"ש א"ד כיון דמתאכל על ידי תערובות דעתו אכזית והדר אבעי' בחרצן לנזיר כיון דאסור עליו דעתו אכ"ש וזה פשטינן שם דאף על פי דאסור עליו מכל מקום מחמת שהוא רק ארי' רביע עליו דעתו אכזית והיינו דווקא איסורין אבל חרצן לנזיר דגם בלי האיסור לאו בר אכילה הוא והוי כחרצן לכל אדם וקאי בספק אבל הר"מ פ"ה מהל' שבועות פסק דחרצן לנזיר דווקא בכזית כיון דמושבע מהר סיני אכזית דעתו אכזית. וע"ש בכ"מ בשם הר"ן שתמה ע"ז דסברת הש"ס היא אף באיסור מכל מקום דעתו אכזית אבל מכל מקום האי טעמא דא"ר לאכילה לא מגרע מחמת האיסור וע"ש בלחם משנה ואין כאן מקומו. על כל פנים כאן אם נשבע שלא לאכול גיד גם כן להר"מ דעתו אכזית כיון דהאיסור הוא בכזית. ולדעת הר"נ הוי ספק אם אכל פחות מכשיעור שמא דעתו אכ"ש כיון דא"ר לאכילה כמו עפר וחרצן ונ"מ גם כן בזה"ז אף דליכא קרבן מכל מקום לדעת הפמ"ג דח"ש מותר בגיד וכ"ה סברת הש"א אם כן הנשבע שלא יאכל גיד אפשר דעתו בכ"ש כיון דלא חזי לאכילה אם כן אסור לאכול אף ח"ש ולדעת הר"מ אין דעתו אלא אכזית ואין שבועה חל כלל דאין חל על איסור גיד עיין ר"מ בדינים הללו וא"כ מותר לאכול ח"ש ואף דבכ"מ מחמת שבועה חל ג"כ האיסור דח"ש ער"ם פ"ג מה' שבועות ומ"ל שהאריך בזה היינו דוקא אם חל השבועה על השיעור אם כן ח"ש אסור ככל איסורים שבתורה אבל כאן להר"מ דדעתו אכזית ואין השבועה חל כלל דאאחע"א ע"ש פ"ה אם כן ח"ש מותר וזה נראה לי פשוט כיון דאין בגידין בנ"ט ומבואר שם בש"ס דפסחים דלאו בכלל אכילה היא ול"ש לומר כשהותרה וכו' אם כן בודאי הרי היא כעפר ונ"מ לענין דינים אלו דשבועות וב"ה בדיני שבועות יבואר ע"נ אך כאן א"ל דאף דדעתו אכזית מכל מקום אם אוכל ח"ש גיד [חייב] משום שבועה ואי דאין שבועה חל על זית ז"א דאם יאכל עוד ח"ש יהי' חייב על שבועתו דאיסור גיד אינו חל דחלקו פטור וא"כ אינו מושבע ע"ז מה"ס יחול איסור שבועה דאם אמר שבועה לא אוכל חייב בודאי אף אם אוכל בכא"פ ובגיד א"ח בכא"פ וכמ"ש ואם כן ח"ש אסור דחזל"א מחמת איסור שבועה ולומר דמסתמא להר"מ דעתו לאסור על עצמו כמו שאסרה תורה גבי גיד והיינו בב"א צ"ע ואם כן כיון דלענין שבועה חל"א ממילא כ"ש אסור ויבואר לקמן אי"ה וער"מ שם ה' יו"ד דכל האוכלים האסורים א"ח עליהם עד שיאכל אותם רק [כדרך] הנאתן חוץ מבב"ח וכה"כ כיצד הרי שהמחה את החלב וכו' או שעירב דברים מרים וכו' או שאכלם לאחר שנפסד מאוכל אדם פטור וכו' והוא מש"ס דפסחים. והנה גה"נ אף דעץ הוא והתורה אסרתו מכל מקום הוי כדרך אכילה ואם עירב דבר מר או שהפסידו בודאי פטור דהר"מ לא הוציא רק בב"ח וכה"כ וכ"ה בפסחים כ"ד וכ"מ בפרי מגדים יו"ד סי' מ"ב.