והנה אם עבר עבירה זו בשוגג מתכפר לו בתשובה ככל הלאוין שאין בהם חטאות ואשמות ובודאי בתשובה לחוד מתכפר דשוגג אינו בכלל ד' חלוקי כפרה ויתבאר אי"ה לקמן. אך אם עבר במזיד דינו ג"כ כמו בעובר על לאו דתשובה תולה ויוה"כ מכפר עיין ר"מ פ"א מה' תשובה אך אפ"ל כיון דאב"ג בנ"ט והוא אוכל במזיד ה"ל חילול ה' כנראה בר"מ פ"ד מהיסוה"ת ה"י דכל העובר עבירה בשאט נפש להכעיס ה"ז מחלל את השם וכו' אף על פי שמבואר בדבריו תיב' להכעיס מכל מקום לאו דוקא רק בעבירה דיש לו הנאה עשה מחמת תאות נפשו ול"ה ח"ה אבל באין לו הנאה סתמא הוי כמו להכעיס ע' הוריות י"א וע"ז כ"ו ע"ב ובתוס' שם אם כן הוי ח"ה דא"ל הנאה באכילת גיד והוי להכעיס כמו אכל פרעוש ע"ש בסוגיא אך פעם ראשון יכול לומר דטעם איסור בעי למיטעם אבל פ"ש ל"ש זה והוי לי' להכעיס והוא ח"ה ובח"ה אין תשובה ויוה"כ מכפרין רק תשובה ויוה"כ תולין ומיתה ממרקת ע"ש ויש לפלפל בזה ואי"ה בכל מצוה ארמוז קצת. והנה לאו זה נוהג בנשים ג"כ כמבואר כאן דאיתקש אשה לאיש לכל הלאוין וגם כל מין איש ישראל חייב במצוה זו וחרש שוטה וקטן אף שאינם בני מצוה מכל מקום אסור להאכילם בידים כמו כל האיסורין שבתורה כמבואר בעהשי"ת, וסומא הבאתי לעיל דלדידן חייב בכל המצות ולהשיטות דפטור פטור אף מל"ת ודעת הפמ"ג שחייב בל"ת וע"ל סוף מצוה ב':
מנחת חינוך · סימן ג׳, י״א
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
