מנחת חינוך · סימן ג׳, י׳

והנה לשיטת הסוברים דגה"נ אבה"נ וסוברים דכל איסורי אכילה האסורים בהנאה לוקין אם נהנה בלא אכילה דלא כהר"מ וע"ש במ"ל היסוה"ת שיעור הנאה אם נהנה הוא בכזית דאי תימא דבהנאה ל"ש כזית אם כן ילקה על האכילה אף דהוי פחות מכזית יתחייב משום הנאה ועכצ"ל דאותם האיסורים שאסרה תורה הנאתם בלשון אכילה הוא כמו אכילה וכ"מ בצל"ח פסחים כ"ב ד"ה והרי אמ"ה וכ"נ פשוט דשייך גבי הנאה צירף א"פ אם נהנה מכזית ע"י צירוף בכא"פ חייב דאי תימא דבהנאה ל"ש זה ואפילו ביותר מכא"פ מצטרף כמו במעילה דאף לזמן מרובה חייב אם כן יתחייב על האכילה ביותר מכא"פ מטעם הנאה ע"כ כיון דהתורה אסרה הנאה בלשון אכילה ועיקר איסור הוא האכילה ורק דההנאה כללה התורה גם כן בכלל הנאת האכילה לא עדיף מאכילה דצריך כזית וכא"פ וא"ד למעילה דשם עיקר האיסור הוא ההנאה ואדרבה האכילה אסור מטעם ההנאה ע' פירוש המשניות להר"ם בכריתות בנקודה הנפלאה ובטעם המלך קונטרס אאחע"א אבל כל האיסורין דהתורה אסרה האכילה והוציאה הלשון הנאה תוך כלל האכילה הוא שוה לאכילה בכל עניניו כנלע"ד פשוט. ועמ"ל פי"ד מה' אבל דנסתפק לשיטת הסוברים דלוקין על הנאה אם נפסד המאכל מאוכל אדם דאין לוקין על אכילה דהוי שלא כד"א כמבואר בר"מ פי"ד מהמ"א מכל מקום על הנאה אפשר דלוקין כי יכול להנות כדרך הנאתן כגון דרך מכירה ונתינה וסיכה וכדומה א"ד כיון דאה"נ מאכילה נפקא דכ"מ שנאמר ל"ת וכו' אם כן היכא דאינו מחייב על אכילה כגון שעירב דבר מר או נפסד מאוכל אדם פטור ג"כ על הנאה ע"ש וע' צל"ח דף כ"ד כתב להיפוך דאם נתקלקל המאכל או עירב בו דבר מר אף להר"מ די"ל דאין לוקין על הנאה והוא מטעם הה"מ דכ"ד הראוי לאכילה הוי הנאה בלא אכילה שלכד"ה אבל אם נפסד מאכילה חייב על הנאה דא"ר לאכילה רק להנאה וה"ל דה"נ ולוקין על הנאה ע"ש ולא הביא ד' המ"ל.