מנחת חינוך · סימן רצ״ט, י״ד

והנה כאן פ"ה מהא"מ כ' הר"מ בלשון זה אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר ולא מן המדומע ואצ"ל מן הערלה וכה"כ מפני שהוא מהב"ע כו' ובה' מעה"ק פ"ב הי"ג כתב אין מביאין נסכים אלא מן החולין לא יביאם מן התרומה ולא מן המעשר ולא מן הביכורים ואפילו תודה כו' לא יביאם אלא מן החולין. ובהמעה"ק הרשים הכסף משנה דין זה במנחות פ"ב ועיין בסוגיא שם דאינו מבואר כ"א מעשר לא יביא אבל תרומה אינו מבואר כלל אך כמו דאסור להביא מעשר מחמת דניתן דוקא לאכילה ע' תוס' שם ד' פ"ב ד"ה הנסכים ובחולין כ"א ותוס' ריש מנחות וחגיגה ט' אם כן ה"ה תרומה, דתרומה ג"כ ניתן רק לאכילה ולשתיה ולא לשרפה עיין ר"מ פי"א מהל' תרומות ועיין בבכורות דאי לאו דגלי קרא ה"א דשביעית אינה חייבת בחלה דאי נטמאה לשרפה קאי ע"ש אך שם לא סיים מה דינו אם עבר והביא דכאן בהא"מ מבואר בדבריו דאף בדיעבד לא יצא כמ"ש אח"ז קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא יצא מכלל דכל אלו הקודמים אף בדיעבד לא יצא ובה' מעה"ק כתב לא יביא דהיינו לכתחלה ולא כתב אם עבר והביא אי יצא בדיעבד. ודין זה דלא יביא מן התרומה הוא בתוספתא מנחות ובמעילה כמ"ש הכסף משנה הא"מ וז"ל התוספתא ספ"ח דמנחות אין מביאין מנחות ונסכים ומנחת בהמה ולחמי תודה מן הטבל ומן התבואה וממע"ר שנטלה תרומתו ומע"ש והקדש שנפדו ומן המדומע ומן החדש ומפירות שביעית ואם הביא הרי אלו פסולין ואצ"ל מן הערלה וכה"כ עכ"ל. והנה התוספתא הזו א"א להולמה בלי ט"ס תחלה מה שמבואר מנחות ונסכים ומנחת בהמה מה זה מנחת בהמה אם לא מנחת נסכים ועוד תיבת מן התבואה אין לו פירוש כלל דודאי מביאין מן התבואה כי סולת הוא תבואה. וגם מ"ש דאין מביאין ממע"ר שניטלה תרומתו אם הפשט הוא כמבואר בש"ס דהקדימו בשיבלים וניטל ממנו ת"מ ולא ת"ג אם כן כיון דאין צריך ליטול ת"ג הרי הוא חולין גמורים ולמה לא יביא ממנו וגם למה לא יביא ממע"ש והקדש שנפדו דהרי הם חולין גמורין. אך בתוספתא דמעילה איתא בזה"ל אין מביאין מנחות ומנחת בהמה ומנחת נסכים ולחמי תודה מן הטבל ומן התרומה וממע"ר שלא ניטלה תרומתו וממע"ש והקדש שלא נפדו מן המדומע ומן החדש ומפירות שביעית ואצ"ל מערלה וכה"כ ע"כ וזו הנוסחא מיושרת ושם ג"כ צ"ל במקום מן התבואה מן התרומה ומע"ר שלא ניטלה תרומתו ומע"ש והקדש שלא נפדו. והנה הר"מ לא הביא דינים אלו כולם כי מכללא שמיע להו דמע"ר שלא ניטלה תרומתו היינו שהקדימו בכרי ה"ל דין טבל ומע"ש ותרומה מביא. והנה בתוספתא מסיים ואם הביא הרי אלו פסולים אם כן נראה מה שהר"מ כתב בהמעה"ק לא יביא כוונתו דאפילו בדיעבד פסול כמו בהא"מ ומקום דבדיעבד כשר הר"מ מבאר בהדיא כגון קודם שתי הלחם כתב בפירוש דבדיעבד כשר והר"מ לא הביא כאן דאין מביאין מפירות שביעית ובודאי אסור להביא אף על פי שהוא מן המותר לישראל מכל מקום כיון דלשרפה קיימא ופירות שביעית לא ניתנו אלא לאכילה ולשתיה כמבואר במס' שביעית ובר"מ ה' שמטה ויובל פ"ה ומכל מקום הי' צריך להביא להשמיענו דבדיעבד פסול. והנה בתוספתא מבואר דהמדומע ג"כ פסול בדיעבד וכ"ה בר"מ הא"מ והנה במס' תרומות ובכ"מ בש"ס הוי מדומע אם נתערבה תרומה בפחות ממאה וא' וידוע דמה"ת בטל תרומה ברוב כמו שאר איסורים רק מדרבנן צריך א' ומאה אם כן נראה דאף איסור דרבנן בדיעבד פסול אם הביא ממנו נסכים וה"ה ערלה וכה"כ אם נתערבו בפחות ממאתים. והנה כבר כתבתי דאיני מבין הטעם גבי תרומה כיון שהוא מותר באכילה והוי ממשקה הישראל רק מחמת דאסור לשרוף התרומה אם כן בדיעבד אמאי לא יצא. ואפ"ל כיון דכתיב ממשקה ישראל מן המותר לישראל צריך שיהי' מותר לכל ישראל אבל תרומה דאינה מותרת אלא לכהנים לא הוי ממשקה הישראל אף אם כהן מביא הנסכים ומכל מקום זה צ"ע. וגם בפירות שביעית כיון דמותר לישראל רק עבר כי לא ניתנה אלא לאכילה ושתיה למה יהי' פסולה בדיעבד ולומר דהוי מהב"ע אם כן לשיטת התוספות דסוברים דמהב"ע אינה אלא מדרבנן אם כן למה נפסל מן התורה וכאן ל"ש הסברא שכתבתי לעיל כי בפירות שביעית אף אם לא יצא מכל מקום לא נתקן האיסור כי לא אכל הפירות רק נשרף או יין לספלים. ואפ"ל דבאמת פסולים אלו אינן אלא מדרבנן על כל פנים יש חילוק בין טבל דפסול מן התורה ובין פירות שביעית או מדומע דאינו אלא מדרבנן פסול ואפ"ל כיון דמדומע לא הוי ממשקה ישראל על כל פנים מדרבנן אם כן אפשר דפסול אף מן התורה והדברים עתיקין עמ"ל פ"ז מהל' תרומות ובאחרונים. אם כן ג"כ טבל דרבנן כגון עציץ שא"נ פסול ג"כ מן התורה וצ"ע כי כתבתי בחפזי והשי"ת יעזור לי לברר כל דין ודין על האמת. עוד מבואר בר"מ הא"מ דמביאין נסכים מן המוקצה ביום טוב והוא בפסחים ושם אבעיא בש"ס אם הביא שה מן המוקצה ושחטו תמיד בי"ט מהו אם כן האיבעיא אף בדיעבד. ואח"ז אפשיטא האבעיא דמבואר בברייתא יכול לא יביא נסכים מן המוקצה אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו כו' אבל מוקצה איסור דבר אחר גרם לו ע"ש. והנה מבואר שם דיביא לכתחלה מן המוקצה אך איני מבין מ"ט יביא לכתחלה אף דאין שבות במקדש מכל מקום הרבה שבותים הם במקדש כידוע. והנה שם מבואר וא"א איסור מוקצה מן התורה מ"ל איסור מגופו או ד"א גרם נראה דבדרבנן יש חילוק ומוקצה כשר דד"א גרם אבל במידי דמגופו פסול לא הוי ממשקה ישראל אפילו באיסור דרבנן וראי' למ"ש לעיל כיון דמדרבנן אסור באכילה לא הוי ממשקה ישראל אף מן התורה ופסול מן התורה דשם דרשינן מקרא ע"ש והכל צ"ע. והנה אף דהיה לה שעת הכושר ובש"ס מנחות מבואר דכל דהי' לה שעת הכושר לא נתמעט מפסוק ממשקה ישראל עיין שם בתוס' דמתלתא קראי נפקי דאף דהי' לה שעת הכושר ממעטינן דכל דאינו ראוי לאכילה אסור לגבוה וע' פט"ז מה' מעה"ק ה' י"ז כ' הר"מ הנסכים אין באין לעולם אלא מן החולין שנא' והקריב המקריב את קרבנו עד שיהיה משלו ולא יהי' בהם צד גבוה כלל ע"ש והכסף משנה לא הראה מקומו ועיין בש"ס דילן דאמרינן מה חטאת מן החולין וילפינן מוהקריב אהרן את פר החטאת אשר לו ולא משל מעשר ובתוס' שם מביאים בשם הספרי דמעשר לא משום דצריך אכילה שיש בה שמחה והבאתי לעיל ומסתמא מצא הר"מ באיזה מקום הלימוד הזה וזה טעם התוספתא שפוסלת כל אלו המנויים והלימוד מן והקריב אהרן מבואר שם במנחות פ"ג וע"ש במקומות הנרשמים. ואם העכו"ם שמביא עולה כמבואר בר"מ ופ"ג מה' מעה"ק אם מביא נסכים שם מבואר בר"מ ז"ל עולות העכו"ם אין מביאין עמהם נסכים שנא' כו' אבל נסכיהם קרבים משל צבור שנאמר כו' ובכ"מ הקשה ע"ז וע' לח"מ כתב דגם כאן כוונת הר"מ כמ"ש בה' שקלים פ"ד דאם שלח נסכים משלו מקריבין אותם ואם לא שלח משלו קרבין משל צבור ומ"ש כאן הר"מ אין מביאין נסכים שנאמר האזרח היינו דאינו חובה להביא דוקא משלהם רק אם שלח מרצונו קרבים ואם לאו קרבים משל צבור ע"ש.