מנחת חינוך · סימן רצ״ט, י״ג

והנה דינים אלו דנסכים אינה נמנית למצוה בפ"ע לא בר"מ ולא בהרהמ"ח כי הוא חלק מחלקי מצות הקרבן כידוע בסמ"ק של רבינו הר"מ והרהמ"ח כ' כאן קצת דינים אכתוב לך בקיצור דינים אלו דנסכים כדרכי בח"ז. ודינים אלו מבוארים בה' מעה"ק פ"כ הכלל כל קרבן הנידר והנידב כגון עולה ושלמים ותודה צריכין נסכים בין באין בנו"נ בין חובות צבור או יחיד כגון עולות ראיה ושלמי חגיגה וכבשי עצרת כל שיש לו שם עולה או כדומה דאותן הקרבנות באים לפעמים בנו"נ חייבים בנסכים אבל החטאת והאשם והבכור והמעשר והפסח דאין באים בנו"נ אין צריך נסכים ועולת העוף אין צריך נסכים ומנחה ג"כ א"צ נסכים והכל מבואר במנחות דף צ"א ובר"מ שם. ושיעור הנסכים לבקר בין קטן כגון עגל או גדול כגון פר הוא ג' עשרונים סולת וחצי ההין שמן דהיינו ששה לוגין ולכל מין צאן כגון כבש או עז בין זכרים ובין נקבות הוא עשרון סולת בלול ברביעית ההין שמן דהיינו ג' לוגין חוץ מאיל דהוא זכר מן הכבשים והוא יותר שנה עוד חודש נקרא איל הוא שני עשרונים סולת בלול בשמן שלישית ההין דהיינו ד' לוגין והחודש הי"ג מן כבש נקרא פלגס וצריך ג"כ נסכי איל דהתורה ריבה לנסכי איל והבאנו לעיל. ועוד יש דין דכבש הבא עם העומר והוא עולה צריך שני עשרונים סולת והוי כפול אך דוקא הסולת אבל השמן ויין כשאר נסכי כבש רביעית ההין ויבואר עוד לקמן בעזה"י במקומו. וחטאתו ואשמו של מצורע טעון נסכים והוא גזירת הכתוב וביארנו לעיל ומנחת נסכים אינה טעונה לא תנופה ולא הגשה ולא לבונה רק טעונה מלח ומקטירה על האישים על המזבח החיצון. והנה כל המנחות אסור לחמץ ולוקין. ובמנחות נ"ז איכא פלוגתא דריה"ג ור"ע דריה"ג מרבה מנחת נסכים לחימוץ ור"ע מרבה לחה"פ לחימוץ ודעת רש"י מאן דמרבה לחם הפנים לא מרבי מנחת נסכים. ודעת התוס' שם דמ"ד לחם הפנים כ"ש מנחת נסכים ואח"ז מבואר שם בגמרא איפוך דריה"ג מרבה לחה"פ ור"ע מרבה מנחת נסכים ולחה"פ לא כי ס"ל מדת יבש לא נתקדשה ע"ש ומאן דמרבה מנחת נסכים אף דהוי מי פירות מבואר שם דסובר דמנחת נסכים מגבלה במים וכשרה וה"ל מי פירות עם מים והנה לענין חמץ אין כאן מקומו להאריך אם הוי נוקשה ואי דאורייתא וכבר האריכו האחרונים והר"מ פי"ב מה' מעה"ק כתב המחמץ לחה"פ לוקין אבל מנחת נסכים לא משכחת לה חימוץ כי מי פירות אין מחמיצין. ואם גבלה במים כבר נפסלה ואם גבלה ביין של נסכים ג"כ הוי מ"פ. והנה הכסף משנה כתב דפסק כר"ע דמרבה לחה"פ ובאמת הוא תמוה דהרי מסקינן דאיפוך דר"ע מרבה מנחת נסכים וה"ל לפסוק כר"ע ועיין בבה"ז שכתב כיון דהא דר"ע במסקנא אינו מרבה לחה"פ הוא מטעם דסובר דמדת יבש לא נתקדש כמבואר שם בגמרא והר"מ לשיטתו דס"ל דגם מדת היבש נתקדשה כמו שהבאנו לעיל ע"כ מרבה לחה"פ וס"ל כרש"י דמאן דמרבה לחה"פ אינו מרבה מנחת נסכים וכ"כ בנוב"י מ"ק חא"ח סי' ק"ב. ואין כאן מקומו להאריך. אך לדין זה דנצרך כאן דלשיטת הר"מ אסור לגבל מ"נ במים ואם גיבלה במים ג"כ פסולה אך אם נפסוק דמרבינן מ"נ לחימוץ רשאי לגבלה במים ומלשון הגמר' דאומר הי' ר"ג מ"נ מגבלה במים וכשרה משמע דכשרה ולכתחלה לא. וצ"ע בזה דלשון מגבלה משמע אף לכתחלה ומ"ש הר"מ שם דאם גיבלה ביין של נסכים מ"פ נינהו דברים אלו אין להם הבנה מה ענין גיבול ביין דהמ"נ נבללת בשמן וכבר עמד בזה בנ"ב שם. ועיין באחרונים האריכו בזה. וזה שכתבנו נקרא בשם מנחת נסכים ופעם נכללים בשם נסכים כמו שכתבתי לעיל. וחוץ להמנחה מביא נסכי יין והשיעור הוא גם כן חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש ופלגס דינו כאיל ולכל הקרבנות שמחויב נסכים היינו המנחה אין הנסכים מעכבין את הזבח וגם המנחה והיין אין מעכבין זא"ז איזה שיש לו יקריב ואם נזדמן לו למחר וליומא אוחרא ג"כ מקריב כמ"ש לעיל והיין אינו מנסכו על האישים ובסוכה מבואר דמנסכו לספלים שהי' על המזבח ובקרן מערבית דרומית למעלה מחצי המזבח וכ"ה בר"מ פ"י מה' תו"מ וכאן פ"ב מהלכות מעה"ק כתב דיוצק ע"ג היסוד ויורד לשיתין ועיין בהשגות הראב"ד השיג ע"ז שמנסך לספלים ועיין בכסף משנה ולחם משנה שהר"מ סמך כאן אמ"ש שם בתו"מ והוא מודה שהוא לספלים ועיין בבה"ז בזבחים דף ס"ב דמחלק דבמקדש שני שהיו השיתין תחת המזבח דעולי גולה הוסיפו ד"א והכניסו הבור תחת המזבח אם כן היה מנסכו למעלה לספל ויורד להשיתין אבל בבית שלמה היה הבור דהיינו השיתין תוך למזבח אצל היסוד כמבואר שם ע"כ היה צריך לנסך ליסוד לירד משם להשיתין והר"מ כאן איירי במ"ר ובתו"מ כ' הדין לענין מקדש שני וכן המשניות והברייתות מיירי בבית שני ע"כ מנסך לספלים ע"ש. ויש כמה מיני סולת ושמנים ויינות שפסולים לגבי מזבח מחמת גרועתן. ויש שלכתחלה לא יביא ואם הביא כשר הכל מבואר בר"מ פ"ו מהא"מ וכתבתי לעיל קצת במצות הקרבנות בע"מ ע"ש. והנסכים כשרים בין מן הארץ ובין מן ח"ל ובאים מן החדש היינו שעברו עליהם העומר ושתי הלחם ומן הישן זה מבואר בש"ס ובר"מ שם ואם הביאו מנחת נסכים קודם לעומר או מן הטבל ומן הערלה וכה"כ הן סולת ויינות ושמנים כ"א האיסור ששייך אצלו לא נתקדשו כלל להקריב והטעם דצ"ל ממשקה ישראל מן המותר לישראל ובערלה וכה"כ כ' הר"מ שהוא כ"ש דפסול דהו"ל מה"ב שהקב"ה שונאה מבואר מדבריו דמהב"ע א"י מן התורה דלא כדעת התוס' סוכה ט' דדעתם דמהב"ע אינו אלא מדרבנן. אך לפמ"ש בח"ז בשם הרשב"א והט"א דדעתו דאף דמהב"ע אינו אלא מדרבנן דוקא במקום דאף אם לא יצא ידי המצוה מכל מקום לא יתוקן העבירה שעשה כגון סוכה או לולב וכדומה הגזולים אף דלא יצא מכל מקום העבירה עשה בכה"ג מהב"ע אינו אלא דרבנן אבל אם נימא דאם לא יצא ידי המצוה יתוקן העבירה לא יצא אף מן התורה ע"ש. אם כן ה"נ דהעבירה הוא שנהנה מהערלה ומהכה"כ להקריב אותו אבל אם נימא דלא יצא ופסולים אם כן לא נהנה כלל ולא יעשה העבירה כלל אם כן בכה"ג לא יצא מן התורה ויתוקן שלא יעבור העבירה כלל ולהאריך בענינים אלו צריך אריכות ואין כאן מקומו. ומכל מקום אפילו לשיטת התוס' פסולים דממשקה ישראל בעינן ע' מנחות דף ו' וכ"מ בש"ס חולין ק"מ מספקא להו היכי דהקריב קרבנות מעהנ"ד ול"ש למעוטי ממשקה ישראל כיון דהי' להם שעת הכושר אם פסולים מחמת כתותי מכתת שיעורי' ובשביל הנאה אין איסור דמצות לאו ליהנות ניתנו ע' במשנה למלך ואין להאריך כאן בדיני מצות לאו להנות ניתנו ודינים אלו מבוארין בר"מ פ"ה מה' איסורי מזבח. והנה לדעת הר"מ שסובר דגבי ערלה וכה"כ מטעם מהב"ע אסורין ואינו סובר כס' התוס' דכאן נמי מצות לאו להנות ניתנו ובודאי יש לו איזה חילוק ולפי זה גם טבל נוכל לומר דהוי מהב"ע דה"ל הנאה של כילוי וטבל אסור בהנאה של כילוי. אך ע' במ"ל פ"ג מהלכות תרומות דעתו נוטה דהסוברים דהנאה של כילוי רק מדרבנן גבי טבל ג"כ ומצדד דדעת רבינו הר"מ דאינו רק מדרבנן ע"כ כותב שערלה הוא כ"ש דמהב"ע ומדאורייתא לא יצא ובפרט בעבירה דרבנן לא ברירא לן אי שייך מהב"ע עיין ר"מ הלכות לולב ואם נאמר מצות לאו להנות ניתנו ל"ש הנאה של כילוי דל"ש הנאה כלל. ולכאורה גבי ערלה וכה"כ יש עוד טעם דפסול לנסכים מחמת כתותי מ"ש כמ"ש התוס' בחולין. ועיין מנחות דף ו' וענינים אלו צריכין חיבור מיוחד: